SHIT, maybe I missed you // 2

פרק 35

~נק׳ מבט הארי~

פתחתי את עיניי באיטיות, רואה את קרני השמש אשר נכנסות מהחלון במשרד ומבין כי הבוקר כבר הגיע. תיארתי לעצמי שכיוון והכל שקט השעה עדיין מוקדמת ולבטח בקרוב המשרדים יתחילו להתמלא מחדש באנשים אשר יתחילו את יום עבודתם, מתחילים מחדש עוד יום רגיל בשגרה המשעממת שלהם. הורדתי מעט את מבטי, מרגיש את ליבי רועד כאשר עיניי פוגשות בפניו הרגועות של לואי. הסתכלתי על כמה שליו הוא נראה, פולט נשימות קטנות ומתכרבל אל תוך חולצתי. שמחתי שהצליח לישון לילה שלם מבלי לקום מסיוטים, מקווה שהצליח להשיג מעט מהמנוחה שמגיעה לו.

אני יודע שיש לו סיוטים כבר במשך זמן רב, אני שומע את קולות הבהלה שלו מחדרי מתי שהוא קם בפתאומיות באמצע הלילה מאחד מהם וזה בהחלט לא משמח אותי במיוחד. הלב שלי מתכווץ למשמע קולות הנשימה הכבדים שלו מתי שהוא קם כך אך לא הייתי מסוגל לקום ולשאול אם הוא בסדר, המצב בנינו לא אפשר לי זאת. חייכתי לעצמי כאשר נזכרתי במה שקרה ליל אמש, מקווה שמעכשיו הכל הולך להסתדר, בלי עוד דרמות ודאגות מיותרות שיסבבו אותנו ולא יתנו לנו רגע אחד של שקט. מחשבותיי נקטעו ברגע ששמעתי מישהו נאבק עם מנעול הדלת, מסובב אותו כמה פעמים עד שלבסוף מצליח לפתוח ונותן לנו את האפשרות לצאת סוף סוף מהחדר שהיינו תקועים בו למשך לילה שלם

״מה קורה פה?״ אנדרו, שהתגלה כאדם שפתח את הדלת, שאל והצביע על לואי שעדיין ישן בין זרועותיי

״נתקענו כאן אתמול״ אמרתי, פתאום מבין כי אני שמח על כך שנתקענו כאן ביחד. אם לא היינו נתקעים דבר ממה שקרה אתמול לא היה קורה ולבטח היינו ממשיכים להתעלם אחד מהקיום של השני

״אני מבין...״ הוא אמר והנהן ״רוצה לספר לי למה הוא ישן עלייך?״ הוא כיווץ את גבותיו וחייך חצי חיוך, מעביר את עיניו ביני לבין לואי ונראה שמתחיל לקשר במוחו את הדברים

״בחייך אנדרו...״ גלגלתי את עיניי, הממזר הזה יודע את כל הסיפור שלנו ״אני תכף אעיר אותו כדי שנתחיל לעבוד, תן לו רק עוד קצת, הוא לא ישן טוב כבר הרבה זמן״ אמרתי, מעביר את ידי בתוך שיערו הרך ומתאפק שלא להניח נשיקה על עורו למול אנדרו

״זה בסדר עדיין מוקדם אבל אתם משוחררים להיום, תחזרו הביתה ותנוחו כמו שצריך״ הוא אמר, משחרר גיחוך קטן ומניד בראשו לפני שעוזב את החדר ומשאיר את הדלת פתוחה כדי שנוכל לצאת מהחדר ללא בעיות

"לו..." לחשתי, מלטף את שיערו ברכות ומחייך כאשר הוא קובר את ראשו בצווארי ומשמיע קול עייף ומתוק, לא פותח את עיניו ומתעקש לשקוע בחזרה לשינה עמוקה ללא הפרעות נוספות "לו, תקום, הולכים הביתה" עיניו נפתחו באיטיות ועייפות, סורקות לכמה שניות את הסביבה עד שנופלות על עיניי. יכולתי להישבע שראיתי ניצוץ עובר בעיניו כאשר הוא הביט בי ומיד חיוך נפרש על שפתיו, מסמיק מעט ונראה נבוך