SHIT, maybe I missed you // 2

פרק 33

התקדמתי אל הדלת שניצבה למולי, סורק אותה במבטי, מנסה להבין מאיפה צצה פתאום. כאשר הייתי קרוב לדלת ראיתי כי חרוט עלייה משהו, העברתי את האצבע שלי בעדינות על החריטה וניסיתי לקרוא את מה שרשום בכתב לא ברור 'קשה להתחיל, קשה לסיים ובלתי אפשרי לשכוח' המשכתי לבחון את המשפט, מה זה אומר? הנחתי את ידי על הידית של הדלת, אולי אבדוק מה יש בפנים? הורדתי באיטיות את הידית ופתחתי את הדלת בזהירות. הצצתי פנימה רק עם ראשי ומלפני נגלה חדר ריק וחשוך, נכנסתי אליו ולא טרחתי לסגור את הדלת כדי שיכנס מעט אור פנימה ואוכל לראות משהו. התכוונתי לצאת מהחדר החשוך והקר כאשר הבנתי שלא אמצא פה את מה שזה לא יהיה שאני מחפש אך לפני שיכולתי הדלת נטרקה ונעלמה משדה ראייתי כמו כל דבר אחר עקב החושך ששרר בחדר, מה הולך פה?!

"יש פה מישהו?" קראתי בחוזקה, יודע מראש שזה חסר טעם אך לא מוותר על ההזדמנות לנסות לצאת מפה "הלו?" צעקתי, אני חייב לצאת מפה, אני לא יכול להישאר כאן לנצח... "יש פה מיש-" בדיוק שהתכוונתי לצעוק שוב ולבדוק לנוכחות אדם נוסף ראיתי אור קטן, התקדמתי אל האור ולידו ישב מישהו "תודה לאל..." מלמלתי לעצמי, אולי הוא יוכל להסביר לי איך יוצאים מפה? לא הצלחתי לזהות את פניו של האדם שישב מלפניי על הרצפה בגלל שגבו היה מופנה אליי. האדם הלא מזוהה שישב על רצפת החדר השומם היה מחוסר חולצה וחשף למולי כתפיים רחבות וגב חזק, כאשר התקרבתי עוד מעט אליו שמתי לב שהוא רטוב, ממה הוא נרטב? שיערו מגיע עד לכתפיו וזרועו השמאלית מעוטרת בדיו שחור שחרוט עמוק בעורו. הוא נראה מוכר אך עדיין לא הצלחתי לזהות במי מדובר, זה הרגיש כאילו לי ולו יש היסטוריה משותפת אך עדיין לא ידעתי מי הוא. התקדמתי אליו והתיישבתי מולו, עיניו היו סגורות והרשתי לעצמי להסתכל טוב טוב על תווי פניו, זה נראה כאילו הוא בכה... הוא יפה, יפה מדי "מי אתה?" שאלתי, הוא לא הגיב ולא פתח את עיניו "שלום?" שאלתי ונופפתי בידי מול פניו, מנסה להוציא מהזר היפיפה שיושב מולי תגובה. הוא המשיך לשבת שם ולא הגיב, איך לעזעזל אני אמור לצאת מפה שהבן אדם היחידי שנמצא איתי ואולי יודע את הדרך החוצה לא מגיב למה שאני אומר?! המשכתי להביט בפניו, הוא כל כך מוכר לי... הסתכלתי על הבעת הפנים שלו, הוא נראה עצוב.... התקרבתי אליו קצת, מרגיש צורך לא מוסבר להיות קרוב אליו, הרגשתי משיכה עצומה אליו. התיישבתי הכי קרוב אליו שיכולתי, מתלבט אם לגעת בו או לא. עניין אותי מי הוא ומי גרם לו להיות עצוב, הוא עצוב בכלל? אם כן זה לא מגיע לו... הוא נראה בן אדם טוב... לבסוף החלטתי שאסתכן ואגע בו, בהיסוס רב לקחתי את ידו בידי. יכולתי לראות שעיניו נפתחו אך עצם העובדה שראשו היה מושפל הקשתה עליי להביט לתוך עיניו, הוא הרים את מבטו לאט לאט, גורם לי להיות במתח יותר ויותר. כאשר עיניו הירוקות והשבורות פגשו בעיניי הרגשתי את גופי מתרסק ונשבר, נשימתי נעתקה והרגשתי את מבטו חודר לנשמתי "ה...הארי?"

פתחתי את עיניי והתיישבתי על המיטה בבהלה, מרגיש את ראשי מתפוצץ מכאב ומנסה להסדיר את נשימתי בזמן שליבי דוהר בחזי. לקחו לי כמה שניות להירגע ולהבין שזה בסך הכל הכל הסיוט הרגיל, אותו אחד שחוזר בכל פעם ובכל לילה ללא הפסקה. הרגשתי יד עוברת על גבי ברכות ומיהרתי לסובב את מבטי, רואה שהארי התעורר מהרעש שגרמתי ומביט בי בדאגה