Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 6

פרק 6-
ברין-
איילי היה דייקן. למרות שהיה לי ניסיון מוגבל בעולם הדייטים אף אחד מהבנים שיצאתי איתם לא טרח לדייק. אני תמיד הייתי מוכנה לפני הזמן ונאלצתי לחכות לפעמים אפילו חצי שעה עד שהם היו טורחים להופיע. אבל כמובן שאיילי היה היוצא דופן. הוא הופיע בדיוק בזמן ברכב שלו. הוא היה לבוש בסוויטשירט של הקבוצה, ג׳ינס ומגפיים שחוקות. למזלי צפיתי לקו הקז׳אולי שלו והתאמתי את עצמי עם מכנסי ג׳ינס, סוודר צמוד בצבע כחול עמוק והמגפיים הגבוהות שלי בצבע בז׳.
״היי״ חיוך מיידי עלה על שפתיי למראהו.
״היי״ הוא השיב לי חיוך שובה לב בתגובה ואחר כך חיבק אותי.
היה לו ריח נעים וגברי. הגייניה אישית בהחלט הייתה גבוה במה שחיפשתי בגבר. ולמרבה ההפתעה היו המון שחשבו שדורדנט הוא המלצה בלבד ובושם זה משהו זר מכוכב אחר.
הוא פתח לי את הדלת ואני טיפסתי למושב הנוסע.
הוא נכנס למושב הנהג. הוא התניע ואני חיפשתי תחנה עם שירים טובים. למזלי כמעט מיד עליתי על התדר של הקמפוס ושיר חמוד של אליסיה קארה התנגן בחלל הרכב.
אני מודה שסף ההתרגשות שלי היה גבוה. היינו קרובים ועמדנו לצאת לדייט. דייט אמיתי. בחלל הקטן איילי נראה אפילו ענקי יותר ומשהו בתוכי השתוקק לרגע שבו הזרועות המסיביות הללו יקיפו את מותניי ויגרמו לי להרגיש קטנטנה אך מוגנת. איכשהו ידעתי שככה בדיוק אני ארגיש. במהלך הנסיעה אני הייתי המדברת הראשית. היו כל כך הרבה חוויות חדשות בקולג׳ (שעבורו בטוח כבר היו חדשות ישנות) וההתרגשות גרמו לי לדבר. אבל העובדה שהוא לא נראה משועמם ובאמת קשוב עודדה אותי. הוא לא העיר לי על שטף הדיבור או ניסה להשתחל בכוח באמצע סיפור. הערכתי את כל התכונות הללו בו. הגענו לבוסטון והוא חנה את הרכב שלו מול בית קפה קטן ליד בוסטון פבליק גארדן. האוירה בבוסטון הייתה שונה לגמריי מניו יורק שבה נולדתי וגדלתי כל חיי. בניו יורק כולם נראו כאילו מיהרו בלי שום מושג לאן ואילו כאן אנשים עדיין כבשו את המדרכות במרץ אבל היו מכווני מטרה, מחויכים יותר ואפילו חברותיים. איילי פתח לי שוב את הדלת ואני הרשיתי לעצמי לאחוז בידו כשנכנסנו לבית הקפה. זה היה טבעי. כאילו היד שלי שייכת ליד שלו. הזמנו קפה ומאפינס ותפסנו שולחן פינתי ליד חלון שהשקיף לרחוב.
״אין דבר יפה כמו תחילת הסתיו בניו אינגלנד״ מלמלתי והבטתי דרך החלון על העצים שהעלים שעליהם התחילו להפוך לגווני זהב-כתום, צהוב, חום בהיר.
״גם אני אוהב את התקופה הזו בשנה. השקט שלפני הסערה״ איילי מודה ולוגם מהקפה שלו.
״הסערה?״
״החורף ועונת ההוקי״ הוא הנהן בכובד ראש.
עונת ההוקי. אותה קבוצה שבה אחי משחק בה. אני לא אמורה לחשוב על ג׳ייס כרגע. אלו החיים שלי ואיילי יותר מידי מוצא חן בעייני. נתמודד עם הבעיה הזו כשנצטרך ולא עכשיו.
״אתה אוהב הוקי?״
״אוהב זו מילה גדולה. אבל בגדול אני נהנה מהוקי. המשחק לימד אותי הרבה״ התשובות הכנות והמדויקות שלו לפעמים הרסו אותי.
״למחוץ מישהו לתוך משטח קרח זה בהחלט כישור חיים נחוץ״ התבדחתי.
״אני שוער, אני לא מוחץ אף אחד לקרח. זה התפקיד של קייסי וקלרמן״ הוא משך בכתפיו.
״אז מה אתה כן עושה?״
״מגן. אני מגן על השער. זה דורש מהירות מחשבה, קורדינציה, סיבולת, זריזות גוף וכמובן שאסטרטגיה״ פתאום העיינים הכהות שלו קצת זרחו.
זה הזכיר לי את ג׳ייס כשדיבר על המשחק עם אמא או אחד החברים שלו מהתיכון. אני לא שנאתי הוקי אבל גם לא התלהבתי ממנו. אהבתי יותר כדורסל שנדמה יותר אסטרטגי מהוקי. אבל פתאום ראיתי את המשחק באור חדש. באור של איילי.
ישבנו בפינה שלנו מנותקים מהעולם במשך אלוהים יודע כמה זמן. דיברנו על ספרים, סרטים, לימודים, תוכניות טלוויזיה, קצת פילוסופיה, קצת מדע בדיוני... היה משהו כל כך מרתק ויפה בשקט התמידי של איילי ובכל זאת בשובבות שהייתה בו. שתינו עוד קפה לפני שאיילי הציץ בשעון שלנו ואמר שאנחנו צריכים לזוז כי נאחר להפתעה השנייה שהוא הכין. הייתי בטוחה שהדייט יסתיים בקפה ומאפין והייתי לגמריי בסדר עם זה. אבל היו לו תוכניות אחרות. שוב אחזנו ידיים כשצעדנו לתוך הפארק. הוא היה כמו מגן ולי לא היה אכפת להסתתר בצילו.
הגענו לדוכן קטן שעמד לפני איזור שבו היה תלוי מסך לבן גדול בין שני עצים. על הדוכן נחו סלסלות קש מתוקות.
״סלסלה לזוג״ איילי ביקש מהמוכרת הנחמדה.
״כמובן״ היא חייכה והושיטה לו סלסלת קש מקושטת בסרטים אדומים ולבנים.
איילי שילם לה והוביל אותי אל השטח העצום שלפני המסך שבו כבר התמקמו כמה וכמה זוגות על הדשא עם סלסלות פיקניק משלהם.
״זה מאוד... רומנטי...״ הודיתי כשהוא מצא לנו פינה נחמדה בצילו של עץ שממנה אפשר לראות את המסך ממש טוב.
״סבא שלי לוקח את סבתא לסרט בפארק כמעט כל סוף שבוע. אם יש לי מושג ברומנטיקה זה בזכותו״ איילי הודה בפה מלא.
זה היה... מתוק. רואים שהוא ממש מעריך את סבא וסבתא שלו. הוא פרש עבורנו את השמיכה והוציא את בקבוק היין הלא אלכוהולי המבעבע, תותים מכוסים בשוקולד, פופקורן, צ׳יפס עם רוטב גבינה, כריכים קטנים וחטיפי שוקולד קטנים בעטיפות זוהרות. הוא התיישב ואני התיישבתי לצידו. לאט לאט הפארק התמלא ולפני שידעתי הסרט התחיל. זו הייתה הקרנה של סיפור הפרברים. אהבתי את הסרט ואני ואמא ראינו אותו כמה וכמה פעמים.
בלי לשים לב אפילו במהלך הסרט התקרבנו לאט לאט. איילי הניח את זרועו על כתפי ואני הנחתי את ראשי על כתפו. ואז לאט לאט כבר הייתי ישובה בין רגליו, זרעותיו מחבקות אותי וראשי נח על חזהו. הסרט הפך מרומנטי לקודר אל מול ענינו. טוני ומריה המסכנים סבלו כל כך ולקראת סוף הסרט כמעט נמסתי לתוך חזהו הרחב. סצנת המוות האכזרית גרמה לי לדמוע לתוך הג׳קט שלו. הוא החזיק אותי וגרם לי לחשוב מוגנת ולפעימות ליבי לטפס למקצב מטורף. הוא היה מיוחד ואפילו שהכרנו קצת כבר הבנתי את זה. אפשר היה לראות את זה בכל תזוזה ומילה שלו. הוא היה יפה מבחוץ ומבפנים. והוא היה שונה והוא היה... כל מה שאי פעם רציתי וידעתי שלעולם לא אוכל לקבל. הוא היה גבר אמיתי כמעט כמו אלו מהספרים שלי. הסרט נגמר אבל איילי לא הרפה ממני. ישבנו חבוקים ועטופים בשתיקה עד שנהיה קר מידי ונאלצנו לאסוף את עצמנו ולחזור לרכב. בדרך חזרה איילי בחר את המוזיקה. לא הופתעתי שהוא החליט על תחנת ג׳רנג׳ של רוק משנות התשעים. לא הרגשתי את הצורך לדבר ולמלא את השתיקה. איכשהו השתיקה הרגישה נוחה כי הלב והמחשבות שלי התרוצצו לכל מקום והייתי צריכה את השקט הזה כדי להרהר בהם. כשהרכב שלו עצר במגרש החנייה מול המגורים שלי כמעט הופתעתי. הנסיעה חלפה כמו חלום- מהר ובלתי מורגש.
״את מאוד שקטה. הכל בסדר?״
הנהנתי.
״חשבתי שדווקא אתה תעריך קצת שקט״ מלמלתי והבטתי על ידיי שנחו בחיקי.
״שקט הוא טוב אבל כשהוא רצוי ונחוץ״ הוא אמר בשקט והסיט קצוות שיער ממצחי.
מגעו היה כמו גפרור דולק שנזרק לחבית של חומר דליק. לא הצלחתי להתאפק יותר. זה היה יותר מידי עבורי. התרתי את חגורת הביטחות ואחזתי בפניו לפני שהצמדתי את שפתיי לשפתיו. בהתחלה המגע הראשוני היה עדין, כמעט כמו נשיקת פרפר אבל תוך שניות הלשון שלו כבר הייתה בפי. הנשיקה התלהטה ומצאתי את עצמי בחיקו, זרעותיו מקיפות אותי. ידי טיילו על צווארו ופניו. הוא הרחיק קצת את הכיסא לאחור כדי שיוכל לחפון את ישבני. הדרך שבה נישק אותי חזק ובלי להתנצל הייתה ממכרת. לא הצלחתי להפסיק. לא רציתי להפסיק. הוא היה היי טהור והנשקן הכי טוב בעולם. יעידו הגניחות שלא הצלחתי לעצור בזמן ששפתיו עטפו את שפתיי. הוא היה תיקון של כל אלו שהיו לפניו ואני פתאום הבנתי שאני מתחילה להתאהב ובכלל לא היה לי אכפת. לאהוב אותו לא הפחיד אותי.