Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 4

פרק 4-
ברין-
בחיי הצעירים יצאתי לשלושה דייטים בדיוק. כולם היו בשנה האחרונה בתיכון כשהבנים הרגישו בטוח מספיק אחרי שאחי נעדר שנה שלמה והיה במרחק בטיחות בקולג׳. כל דייט היה מיוחד בכמה שהוא היה זוועתי. הבחור הראשון הגיע לאסוף אותי על אופנוע מתפרק שנתקע באמצע הכביש ואז האשים אותי שבגלל המשקל העודף שהוספתי עליו זה קרה. מיותר לציין שזה הדייט הראשון והאחרון עם החמור. הדייט השני היה עם בחור שחיבבתי מכיתה ט׳. הוא לקח אותי למסעדת הנקניקיות שבה עבד וכל הדייט בילה עם חברים שלו שעבדו שם, אכל נקניקיות בחינם, תקע גרעפסים ואז ניסה לנשק אותי. לא, לא ופאקינג לא. הדייט השלישי היה עם בחור מהכיתה המקבילה. הוא לקח אותי לראות סרט על מסך גדול בסנטרל פארק והכין פיקניק חמוד שכלל בירה שגנב מהמקרר של סבא שלו. ואז הוא התחיל לשלוח ידיים כמו תמנון חסר שליטה לפני שהקיא מהבירה על השמיכה ועל השמלה הלבנה שלי. נאלצתי לנסוע ברכבת התחתית כשאני מסריחה יותר מבואש ולסחוב איתי נער שיכור ששוקל כמעט כפול ממני. הבאתי אותו לבית שלו, מסרתי אותו לאמא שילדה אותו והלכתי הביתה להיפטר מהשמלה, להתקלח ולראות בנות גילמור לבושה בפיג׳מה מתחת לשמיכות בחדר הגדול שאחי הוריש לי כשעזב לקולג׳.
זה היה הדייט הרביעי בחיי ולאור הכשלונות הקודמים הייתי לחוצה. מאוד לחוצה. לקח לי בערך שעה להחליט מה אני לובשת ואז עוד שעה לסדר את השיער ולהתאפר. זה היה פאקינג סיוט. רציתי למצוא חן בעייני איילי אבל לא להתאמץ יותר מידי ושהוא יקלוט את זה. זה היה מטופש אבל בלתי נמנע. לבשתי חצאית ג׳ינס בגזרת מיני, חולצה אדומה דקה עם שרוולים ארוכים ומחשוף וי מינימלי כדי לא למשוך תשומת לב לשדיים שלי שהיו קצת מתחת לממוצע. להרבה בחורים הייתה נטיה להתאבסס עם שדיים במקום לדבר בגובה העיינים ולא רציתי לגלות אם איילי הוא אחד מהם. נעלתי מגפונים חמודים וקלעתי את שערי הכהה הארוך בצמה מסובכת שהייתה צמודה בחלק העליון וצנחה על גבי. האיפור נשמר מינימלי כי בכל זאת היה מדובר רק בבית קפה של סטודנטים. הייתי פה רק פעם אחת עם השותפה שלי, קמי. המקום היה מלא אבל זיהיתי מיד את איילי שכבר חיכה למרות שהיה רק חמישה לחמש. הוא ישב בשולחן שמיועד לשניים בקצה המרוחק צמוד לחלון הענקי שפנה לרחוב ההומה. אני הזמנתי את הקפה שלי באפלקציה מראש והוא חיכה לי מוכן עם שמי על הכוס בדלפק ההזמנות. לקחתי את האמריקנו הגדול וצעדתי בזהירות לעברו. בתיק הגב שלי היה הספר שלו ועוד שני ספרים שהבאתי בשבילו. החלקתי באלגנטיות אל המושב מולו ועיניו שהיו בגוון קרמל מלוח חייכו אליי. הוא לא ממש התאמץ. ג׳קט אפור, ג׳ינס, תלתלים פרועים ולחים כנראה אחרי מקלחת. הוא שתה קפה שחור רגיל. בחירת הקפה שלו הייתה כמוהו- פשוטה ולעניין. אהבתי את זה מאוד כי היה נמאס לי מדושים שניסו לשחק אותה ואז חשבו שאת חייבת להם משהו.
״היי״ חייכתי לעברו.
״היי״ הוא לא חייך ממש אבל פינה של פיו התרוממה מעט ומשום מה ידעתי שזה משהו מיוחד שהוא לא מעניק בקלות.
״אהבתי את הספר מאוד. אתמול סיימתי את הסדרה ואני מתביישת להודות שהזלתי דמעה״ גליתי לו במבוכה.
״אין בזה שום בושה... ההקרבה של מנספילד ולורלי הייתה כואבת. אבל בזכותם עדיין יש לנו את כדור ארץ״ הוא משך בכתפיו.
״למזלנו זה רק מדע בדיוני״ חייכתי ולגמתי מהקפה שלי.
״אני אוהב לקרוא מדע בדיוני כי לפעמים תרחישי האימה האלו קורים במציאות אבל אנחנו לא מודעים להם״ איילי לגם גם הוא מהקפה שלו.
״לא חשבתי שאני אצליח להתחבר אבל מצאתי את עצמי בספרים האלו. המאבק לעצמאות אישית, הדעות הקדומות, האנשים המושחתים שמוכנים להקריב הכל למען האינטרסים שלהם וברור שגם סיפורי האהבה בתור מכורה לרומנטיקה״ לחיי הסמיקו במהירות כשהודיתי בכך לפניו.
״קל להתמכר לרומנטיקה״ איילי נאנח.
״למה?״
״כי אהבה זה רגש טוב. זה לדעת שמישהו מקבל אותך וזה להאמין בסוף טוב. מי לא היה רוצה סוף טוב? עם מישהו אחר או עם עצמו?״ איילי נאנח והעביר יד בשערו.
״אני חושבת שאהבה יכולה להיות אדירה אם היא נכונה ובספרים היא תמיד נכונה. במציאות אבא שלי עזב את אמא שלי אחרי שנולדתי, במציאות אנשים מתגרשים, מתעללים זה בזו, נשארים ביחד מהרגל. טוב לדעת שאפשר לברוח למקום אחר שבו זה תמיד מצליח״ הרגשתי שאני מדברת שטויות אבל לא יכלתי לעצור את עצמי.
איילי לא היה תזזיתי כמו תלמידי התיכון שיצאתי איתם בעבר והוא לא קטע אותי ולא נתן לי להרגיש כאילו אני מדברת ללא הפסקה ועדיין חוסר ביטחון מגעיל חלחל לתוכי.
״סבא וסבתא שלי נשואים 48 שנים ועדיין מאוהבים. אני יכול לראות את זה עליהם, זה קיים״ זה היה נשמע כמו הבטחה אבל מה בדיוק הוא הבטיח? לא היה לי מושג.
״אמא שלי והלקוחות שלה קוראות המון ספרים כאלו. הן מגיעות לסלון היופי מרכלות על הבעלים, החברים והילדים שלהן, מחליפות ספרים ומפנטזות על גיבור רומנטי מושלם שלא קיים. לקחתי מהן את ההרגל ואת הספרים בגיל יותר מידי צעיר. אני חושבת שבגלל זה לא היה לי חבר אף פעם וגם קצת באשמת אחי הגדול המגונן. אני מצפה למשהו שלא קיים״.
אחרי הסיפור האינטנסיבי שלי שתיקה השתררה בנינו. זו לא הייתה שתיקה מביכה או משהו אבל הרגשתי כאילו נפתחתי קצת יותר מידי במהירות לא פרופורציונלית. שתינו את הקפה שלנו והבטנו מהחלון על עוברים ושבים.
״אל תנמיכי ציפיות, ברין״ קולו שזעזע את השקט בנינו פתאום קצת גרם לי לקפוץ בכיסא.
״אני מתאימה אותן למציאות״ הבטחתי לו וליקקתי את שפתיי.
שמתי לב שעיניו עוקבות בתשומת לב אחר לשוני ומשהו בתוכי התכווץ. זה קרה רק כשג׳ו מנג׳נאלו הוריד חולצה ב׳דם אמיתי׳. זה בחיים לא קרה לי עם בן חי ונושם ואמיתי שיושב מולי.
״שמעת פעם על המשפט הסדקים קיימים כדי שהאור יכנס פנימה? בכל דבר חייב להיות פגם כדי שמשהו טוב יוכל לעמוד מול הפגם הזה״ אלוהים. הגבר הזה היה נשמה עתיקה.
משהו ברצינות האינטנסיבית שלו גרם לי לחבב אותו אפילו יותר. הרבה יותר. הייתה לו דרך עם מילים. הוא שקל אותן, מדד אותן ומזג אותן בקמצנות יתרה.
״יכול להיות שקראתי על זה בכמה ספרים״ שלחתי אליו חיוך שובב כדי להקליל את השיחה.
״אני מתערב שבכית גם בסוף של ברונית הסערה״ הוא גיחך.
״ברור. הגבר שלא האמין שמגיעה לו אהבה ונלחם ברגשותיו במשך שנים מוצא סוף טוב בדרך שבה הכי לא ציפה לה? זה חומר בטוח לבכי״ נאנחתי והתענגתי על הזיכרון של הספר המושלם הזה.
״הוא עשה חתיכת מסע״ הוא הסכים איתי.
״נטפילקס עושים סדרה שמבוססת על הספר״.
״זו הזמנה לנטפליקס וצ׳יל?״ הוא הרים גבה כהה.
״אתה רוצה שזו תהיה?״ החזרתי את השאלה אליו.
״קודם נראה את הטריילר, לא?״ הוא נשען אחורה בכיסאו.
״כן״ הנהנתי ומשום מה חייכתי כמו מפגרת.
״הבאתי לך את הספר הזה. הוא קלאסיקה אבל אני מאמין שתאהבי אותו״ הוא הוציא את הספר מהתיק השחור שנח ליד רגליו והניח אותו על השולחן.
׳ילדי הארורים ממאדים׳ מאת פיליפ שומר. הכריכה הייתה אדומה לגמריי והאותיות עם שם הספר היו בזהב. הרמתי את הספר והכנסתי אותו לתיק שלי בלי לומר דבר. במקום זה הוצאתי את הספר שלו ואת שני הספרים שהבאתי לו.
הוא בדק קודם את הספר שלו והקלה הצטיירה בעיניו כשראה שהוא בריא ושלם. ואז הוא הביט בספרים שאני נתתי לו. ׳קריסטל ושני׳ מאת קארמיין סטול ו׳תחזור׳ של סימון קלבר. הראשון היה רומן היסטורי שהתרחש בצרפת שלפני המהפכה והשני רומן עכשווי על איש צבא ואחות צבאית שנלחמים בשדים שלהם.
״להכין טישו?״
״פאק, כן״ הנהנתי.
הוא הכניס את הספרים לתיק שלו. אחר כך קמנו, זרקנו את הכוסות הריקות והוא ליווה אותי למגורים שלי כמו ביום שבו נפגשנו. בחוץ היה מעט קריר, ערב של סוף סתיו. הוא הפתיע אותי והוריד את הג׳קט שלו. לקחתי ממנו את הג׳קט ולבשתי אותו עוטפת את עצמי בריח שלו- גברי, נקי והדרי. מישהו צריך לשווק את הריח הזה ולהרוויח מליונים. פתאום נזכרתי שבאחד מספרי יומני הנסיכה של מג קאבוט, מיה הדמות הראשית מדברת על כך שהריח של החבר הנוכחי שלה הוא משהו שהיא הייתה צריכה להתרגל אליו לעומת הריח של מייקל החבר לשעבר שלה שהיה מדהים בעיניה. והיא גם מזכירה מחקר על כך שריח מצביע על משיכה מינית והתאמה. תהיתי אם זה נכון והחלטתי לעשות על זה גוגל בחדר. בנתיים הגענו למגורים שלי והבנתי שלא דיברנו אפילו מילה וזה היה בסדר מצידי. לפעמים הייתי כל כך מובכת משתיקות שהרגשתי צורך למלא אותן במילים חסרות משמעות. אבל לא איתו.
״תודה על הליווי, זה היה נחמד מצידך״ חייכתי אל הגבר היפה.
״נחמד זה שמי האמצעי״ הוא גיחך.
״וגם הדייט היה לא רע בכלל״ משכתי בכתפי מנסה להיות קולית ולא להסגיר שזה הדייט הכי מדהים אבר בשבילי.
״דייט? זה לא היה דייט״ המילים שלו הכו בי בעוצמה.
מבוכה ירדה עליי. פאק, לא. הוא... זה לא היה דייט. הוא בכלל לא רוצה אותי במובן הזה ואני קפצתי למסקנות כמו תיכוניסטית מתלהבת מידי.
״אה... ערב טוב, איילי״ אמרתי בטיפשות אין קץ וברחתי אל מבנה המגורים.
ברגע שהדלת נטרקה אחריי דמעות נצצו בעייני. למה אני כל כך טיפשה? למה?.