Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 17

פרק 17-
*ברין שנה ב׳, איילי שנה ד׳. יום ההולדת של איילי*
כשאת מאוהבת יש על העיינים שלך משקפיים ורודות. את רואה דרכן הכל. את הקשיים, האכזבות, החוסר, הכאב, הדברים הנוראיים באמת מתגמדים ונצבעים בורוד בהיר וחסר דאגות. המשקפיים של האהבה הם המשקפיים שכל אחד רוצה. שאף אחד לא מבין כמה הוא זקוק להם עד שמישהו אחר מרכיב אותן על העיינים שלהם. על הלב שלהם. על המהות שלהם.
אני יושבת על המיטה בחדר במוטל דיי זול בבוסטון ובוהה באיילי שישן על המיטה לצידי. עיניו עצומות והריסים הארוכים והצפופים שלו מגוננים עליהן. כשאני נזכרת איך העיינים הללו הביטו בי אתמול בלילה צמרמורת חוצה את גופי. הוא העריץ אותי. הילל אותי. שיבח אותי. ואני חשבתי שלעולם לא אחווה את מה שקראתי במשך שנים בדפים המצהיבים של הרומנים יד שנייה שצרכתי בכמות מסחרית. מה שחוויתי היה אמיתי ויפה פי אלף. הגיבור שלי היה שתקן ושומר סוד אבל אני ראיתי הכל בעיינים שלו. הוא לא היה צריך לצרוח כדי שאני אשמע את מה שבתוך הלב שלו.
נישקתי את מצחו ועיניו מיד נפקחו. הן היו חמות והעומק בהן כמו חדר סודות שלם ללא תחתית. הוא היה כל כך יפה שלא היו לי מילים.
״בוקר״ קולו הצרוד הזכיר לי את המילים שלחש לי בלילה.
״בוקר״ ליטפתי את התלתלים שלו ואז הורדתי ממנו לאט את השמיכה.
הוא היה עירום והמראה עשה לי משהו עמוק בתוך הגוף. אלוהים. הוא היה כמו יצירה מיוחדת וחד פעמית. שריריו היו עשויים ללא פגם והוא היה כה גברי שזה הכאיב לי.
הורדתי מעצמי את החולצה הגדולה שלו שהייתה הדבר היחיד שהפריד בנינו.
״אני רוצה...״
הוא הניח אצבע אחת על פי. ואז הוא התרומם ונישק את מצחי. היוצרות התהפכו ואני שכבתי על גבי כשהוא מכסה אותי בגופו. כבר הייתי רטובה. לא היה צריך יותר מהקרבה שלו והמחשבות המלוכלכות שהיא הציתה בי כולל הזכרונות מליל אמש.
כשהוא חדר לתוכי לאט ונגע בי מהר העולם שלי התהפך. זה היה עוצמתי. לא רק בגוף אלא גם בנפש.
כל מה שרציתי היה עוד ועוד ועוד. לא הצלחתי לשבוע. גם כשהוא חדר לתוכי שוב ושוב בעוצמה מתגברת.
״עוד! אני רוצה עוד!״ התחננתי.
וזה מה שהוא נתן לי. הוא נתן לי עוד. את הכל. כשהגעתי לשיא זה הרגיש שמיימי. הוא הגיע לשם מיד אחריי. ואז הוא חיבק אותי צמוד צמוד. הגופים שלנו נגעו אבל הכי חשוב היה שהנשמות שלו נגעו.
״אני אוהבת אותך, ילד יום הולדת״ נגעתי ברכות בלחיו עם הזיפים הקטנטנים.
״יש לי מזל שאת שלי״ הוא נישק את ידי.
הלב שלי התכווץ. עברו חודשים מאז שאמרתי לו שאני אוהבת. ועדיין... הוא לא אמר את זה בחזרה. אפילו לא ברמיזה.
״אתה צודק״ צחקתי.
שכבנו מחובקים אלוהים יודע כמה זמן עד שהחלטנו להתקלח יחד ולהתארגן.
הסתרקתי מול המראה והוא נעל נעלים כשפתאום עלתה שאלה במוחי.
״איך חגגת כשהיית קטן?״
״ההורים שלי היו לוקחים אותי לאיפה שהייתי מבקש. הם היו קוראים לזה היום המושלם של איילי. הם הגשימו לי כל חלום שרציתי. בשנה שרציתי לראות דינוזאורים הם לקחו אותי להקרנה תלת מימד של פארק היורה. בשנה שרציתי לשחות עם דולפינים הם לקחו אותי לפלורידה לשחות עם דולפינים. בשנה שרציתי להיות אסטרונאוט הם לקחו אותי לסימולטור של חוסר כוח הכבידה. וכשרציתי להיות נהג מרוצים הם לקחו אותי למסלול והפגישו אותי עם נהג מקצועי. בקיצור עשינו מה שרציתי ולא משנה מה הם השתדלו להגשים לי את החלומות״.
גוש כבד חסם את גרוני. הדרך שבה הוא דיבר על הוריו המנוחים עשתה לי צמרמורת. הוא אהב אותם וזה היה ברור שהם העריצו אותו. האובדן שלהם עיצב את חייו. הוא חי בצל הטראומה הזו. זה היה עצוב להפליא.
״איך את היית חוגגת?״
״היינו הולכים לדיינר המקומי בשנים הטובות. בשנים הפחות טובות היינו חוגגים עם קאפקייק ומסיבת ריקודים״ חיוך מיידי עלה על שפתיי.
״נשמע כמו יום הולדת שווה״.
״אמא הייתה משתדלת״ משכתי בכתפיי.
ובאמת כך ראיתי את זה. לא גדלנו בעושר אבל גדלנו באושר. ולאמא תמיד היה חשוב שנהיה שמחים ועצמאיים. היא הייתה החברה הכי טובה שלנו.
״גם סבא וסבתא שלי אחרי מה שקרה״ הוא נאנח.
״אני בטוחה. מה דעתך שניסע לבקר אותם בחופשה הקרובה?״
איילי קפא במקומו. ידעתי שאמרתי משהו לא במקום מבחינתו. אבל הייתי חייבת לנסות. הייתי שלו בכל מובן אפשרי. רציתי להכנס לכל סדק בקיום שלו ולהיות בהכל. לא יכלתי להמנע מזה.
״אולי. אולי.״
זה לא היה לא. וגם זה משהו.
״אני אוהבת אותך. מה שמזכיר לי שעדיין לא הגענו לחלק של המתנות״.
״מתנות? ברבים?״ הוא תהה.
״יאפ. מוכן?״
הוא הנהן.
פתחתי את התיק שהבאתי והוצאתי את המתנה הראשונה ארוזה בנייר עטיפה זהוב וסרט מתנה כחול.
״פתח אותה״ האצתי בו.
הוא קרע את נייר העטיפה וחיוך עלה על שפתיו כשראה את הקפוצ׳ון עם ההדפס של הדמויות מטרילוגיית מלחמת הכוכבים המקורית.
״אני אוהב את זה״ אבל לא אותי. אלוהים אני חייבת להפסיק עם הספקות הללו.
״עכשיו המתנה הנוספת״.
הפעם לא עטפתי את המתנה אלא שמתי אותה בתוך מעטפה יפה עם עיטורים כסופים.
״כרטיסים להופעה של קנדריק לאמר״.
״מה אני אומר? הוא הגאון הלירי האהוב עלייך. זה היה חייב לקרות״.
״זה יותר מידי. בזבזת עליי יותר מידי כסף.״ הוא הניד בראשו.
״זה שווה את האושר שלך״ משכתי בכתפיי.
״אני מאושר איתך״ והמילים הללו היו שוות יותר מהכל.
״וזה הזמן למתנה האחרונה״ הוצאתי מהתיק את הלפטופ שלי והתיישבתי לצידו על המיטה.
פתחתי את המחשב מולנו ואז לחצתי על האייקון של הסרטון שהכנתי עבורו.
הסרטון נפתח בקטע שלו באחד המשחקים. הוא בלם את הדיסקית בקלות ובקור רוח. אחר כך הסרטון עבר אליו יושב על הספה ומרוכז מאוד בסרט המד״ב שמוקרן בטלויזיה ומיד עבר אליו צוחק בזמן שקלרמן שר או יותר נכון צורח על הבמה של בר הקריוקי. ואז הגיע הקטע שבו אנחנו מחליקים יחד על הקרח ומחייכים כשפתיתי שלג רכים נוחתים עלינו. ואז הגיע החלק האהוב עליי בסרטון. איילי ישן על הבטן במיטה. עיניו עצומות בקלות והתלתלים שלו גרמו לו להראות צעיר וחסר דאגות.
ואז כיוונתי את המצלמה אליי.
״היי אהוב. זו אני. ברין. יום ההולדת שלך מתקרב וחשבתי הרבה מה לעשות בשבילך אז חשבתי על הסרטון הזה. אתה שונא מצלמות אבל הן אוהבות אותך כמעט כמוני. אני מתעדת אותך בסתר. קצת סטוקרית אבל אני חייבת לגנוב רגעים קטנים שלך אז אין מה לעשות. קודם כל אני אוהבת אותך וזה הדבר הכי חשוב. אני מאחלת לך שתשאר אתה כי בעייני אתה השלמות בעצמה. הלוואי שתהיה בריא, חזק, מאושר ושתזכה בכל מה שתרצה בו. הלוואי שלא תדע כאב ושתמיד תחייך את החיוך האהוב עליי והלוואי שאני אוכל לאהוב אותך לעד. מזל טוב לבן אדם הכי יפה ומושלם בעולם. ועכשיו נעבור לחלק שמוקדש לאחי. היי ג׳׳ייס. אני מקווה שכשתראה את הסרטון הזה תבין כמה אני אוהבת את איילי. שתראה את הרגעים הקטנים שלנו תבין כמה הוא חשוב לי. אני רוצה להודות באמת ומבקשת שתקבל אותנו. סליחה שלא סיפרנו לך קודם. בכל מקרה אני אוהבת אותך המון ושנינו מחכים לדאבל דייט איתך ועם לונה. נשיקות.״
סיימתי עם נשיקות למצלמה והמסך השחיר. הסרטון הסתיים.
״מה אתה אומר?״ הצצתי לעברו.
הוא שתק. הוא לא הסתכל עליי. החיוך נפל משפתיי. הנחתי את המחשב בצד.
״איילי?״
״לא״ הוא הניד בראשו.
״לא מה?״
״אני מעריך את זה אבל זה לא הזמן לספר לו״.
״למה לא? עשיתי את הסרטון גם בשבילו. שיראה כמה טוב לנו יחד. הוא יקבל את זה. הוא לא מפחיד כמו שאתה חושב, איילי״.
״את חושבת שאני פוחד ממנו? זה לא העניין״ הוא נעמד מולי.
״אז מה?״
״אני לא רוצה לדפוק את הדינמיקה של הקבוצה. זה לא יהיה נכון.״
״מה הקבוצה קשורה? אני מדברת עלינו. על מה שיש ביני לבינך.״ הבטתי בו ורציתי להבהיר לו שאני כאן בשבילו.
״בטח שזה קשור. הוא יכעס וזה יפגע במשחק שלנו״ המילים שלו היו... מרגיזות.
״ו?״
״וזה לא יכול לקרות״ הוא נאנח.
עכשיו אני נעמדתי מולו. הייתי בטוחה שנפתור את זה היום. שנפסיק להסתתר. שהוא ישמח שניגשתי לעניין מזוית אחרת. אבל הוא עדיין עמד מולי כמו חומה בצורה. הוא לא נתן לי להכנס לעולם שלו לגמרי כאילו הייתי דיסקית של הקבוצה היריבה. כאילו הייתי האויבת שלו ולא האהובה שלו.
״המשחק יותר חשוב ממני״ גיחכתי.
״לא אמרתי את זה!״
״לא היית צריך! אני חושבת שהגיע הזמן שנחתוך חזרה לפנוויל!״ התחלתי לזרוק את הדברים שלי לתוך המזוודה הקטנה שהבאתי.
״ברין... בבקשה...״ הוא נגע בזרועי בעדינות אבל זה לא עזר. הכל נהרס כבר.
״אני רוצה ללכת מכאן״ עצרתי את הדמעות ונסיתי להיות מאופקת כמוהו.
הוא לא אמר כלום. כמו תמיד. הוא לא אמר כלום ואני לא ידעתי מה עוד לומר. אבל בפנים ידעתי שלא נספר. ואני אסלח. כי אהבתי אותו. יותר מהכל.