Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 18

פרק 18-
ברין-
אבא שלי היה זיכרון מטושטש בחיי. הוא נטש אותנו כשהייתי קטנה. קטנה מכדי לכאוב את לכתו או להבין מה זה אומר כשאין לך אבא. ברור שהיה חלל בחיי שנותר ריק אבל היה לי משהו טוב יותר מאבא נעדר היתה לי אמא במשרה מלאה ואח גדול. אח גדול שדאג שלא ארגיש חוסר לעולם. אח גדול שלא נתן לאף ביריון להתקרב, שתמך, שהקשיב, שנתן לי להיות כל מה שרציתי להיות. הוא עבד קשה כמעט כמו אמא כדי שלא אצטרך משהו ולא יהיה לי אותו. יכלתי ללמוד בלי לחשוב על עבודה אחר הצהריים ולהשקיע בעצמי. יכלתי לצאת עם חברות ולהרשות לעצמי לקנות מתנות לימי הולדת וללכת לטיולים של בית הספר. אף פעם לא הרגשתי לא אהובה או לא רצויה או בחוסר. הבית שלנו היה מלא באהבה ובכבוד הדדי. בצחוק פרוע וריבים מטופשים. בכל מה שילדה קטנה צריכה ורוצה. לא היה לי הכל אבל הרגשתי כאילו יש לי יותר.
אחי הגדול היה יותר מאח גדול בשבילי. ואף פעם לא רציתי שיהיו בנינו שקרים או סודות אבל היו. ועכשיו הוא ישב מולי כשראשו בין ידיו ונראה כל כך... מאוכזב ושבור. הלב שלי התכווץ בין הצלעות.
כשאיילי שלח לי את ההודעה הייתי עם סת׳. לא כל כך התחשק לי לפגוש אותו אבל לא התראינו יותר משבוע והוא ממש רצה לראות אותי. אז נפגשנו כדי לראות סרט. הוא דיבר בהתלהבות על בייסבול, על הכלב החדש שאח שלו אימץ, על החברים שלו. אני הקשבתי לו והעמדתי פנים שאני מתעניינת. זה היה נוראי אבל שום מילה שלו לא נקלטה במוחי. לא באמת.
סת׳ היה נפלא אבל לא הצלחתי לאהוב אותו כמו שמגיע לו. כשאיילי היה מדבר אפילו על הנושא היה משעמם בעולם אפילו אם כעסתי או הייתי עסוקה במשהו אחר כל מילה שלו הייתה נקלטה במוחי. כשהוא שלח לי את ההודעה לא האמנתי. אבל זה היה נכון. הוא סיפר. בלי לשאול אותי, בלי להתייעץ, בלי הודעה מוקדמת. הוא הפיל על חיינו פצצת אטום. העיתוי היה מוזר ולא צפוי. משחק הגמר התקרב בצעדים ענקיים. עוד רגע הבנים יעלו על הקרח בפעם האחרונה וכשזה יקרה האמת הזו תהיה בניהם.
אחי היה נראה הרוס כשהגעתי לפגוש אותו בבוקר בפנוויל קפה. הוא ישב לבד בשולחן בצד ולא נגע בכוס הקפה שלו. ידעתי שהוא לא ישן בלילה. זה השפיע עליו קשה. הוא חיבק אותי חזק כאילו לא התראינו שנים.
״ג׳ייס״ מלמלתי כי לא ידעתי עוד מה לומר.
״תני לי דקה״ הוא ביקש.
מאז התיישבנו ועברו כמעט עשר דקות של שתיקה מייסרת. אשמה כבדה עטפה אותי. לא רציתי שזה יהיה ככה. זה לא היה אמור להיות ככה. אבל כרגיל איילי עשה מה שמתחשק לו בלי להתחשב בי. זה היה אסון מסיבי.
״ג׳ייס... בוא נדבר״ ביקשתי בשקט.
הוא לקח נשימה עמוקה שהדהדה בחלל לפני שהרים את ראשו והביט עליי.
״למה? למה הסתרת את זה ממני?״
״בהתחלה פחדתי שזה לא ימצא חן בעייניך ותמנע את זה. אחר כך איילי לא רצה בעיות בניכם. ואז... אז כבר לא יכלתי לספר כדי לא להרוס את מה שהיה בנינו. איילי רצה שזה יהיה סוד אז היה סוד״ כל מילה שיצאה מפי הרגישה כמו וידוי מבייש.
״חתיכת בן זונה״ ג׳ייס הניד בראשו.
״לא... זו הייתה אשמת שנינו. אנחנו...״
״ברין בבקשה ממך. אני משחק עם הבן אדם ארבע שנים, קראתי לו חבר, עברנו חרא ביחד והוא הסתיר את זה ממני. הוא מנע ממך לספר. הוא פאקינג ניצל אותך. חתיכת חרא שכמותו!״ ג׳ייס איגרף את ידו וידעתי שאם הוא היה מספיק לאיילי האגרוף הזה מיועד לו.
״הוא לא ניצל אותי... אני...״
״הוא ידע שאם אני אדע הוא לא יוכל לעשות מה שבא לו איתך, ברין. אנשים עם כוונות טובות לא מסתירים אותן. הוא בן אדם פרטי, בסדר אין שום בעיה. אני גם ככה לא באמת מכיר אותו לפחות לא כמו שחשבתי. אבל להסתיר דברים שכאלו זה גובל בבגידה. הוא לא רצה שאגן עלייך כי הכוונות שלו היו הכל חוץ מטוהרות. ועכשיו אתם לא יחד יותר. הוא קיבל את מה שרצה ופשוט... זרק אותך״ ג׳ייס לא נתן לי לסיים ואז דקר את ליבי במילים שלו.
לא הייתי ילדה קטנה. איילי לא ניצל ולא עשה שום דבר שלא רציתי לעשות. זה היה הדדי לחלוטין. אבל היה גם צדק בדבריו. משהו טוב לא עושים במחשכים. לא מסתירים מעייני כל.
״אני זרקתי אותו״.
״מה?״ גבותיו של אחי התרוממו באחת.
״אני זרקתי אותו. לא הפוך. אני בכל זאת אחותו של ג׳ייס קולדוול ואף גבר לא יכול לנצל אותי. לא כשאתה ואמא נתתם לי ערך עצמי וגרמתם לי להבין מה אני שווה מרגע שאני זוכרת את עצמי״ ליטפתי את זרועו של ג׳ייס ונסיתי לגרום לו להבין שהוא קורא את הסיטאוציה בצורה לא נכונה.
״לא הסכמת להיות סוד״ הקלה צבעה את קולו.
״לא. ואני יודעת שזה שבר אותו. אבל נמאס לי מלהיות שבורה על חשבון רגש של מישהו אחר. זו הייתה טעות להסתיר את זה ממך. אני מצטערת״ וזה באמת מה שהרגשתי. טעות. הכל היה טעות.
״אל תתנצלי. אני לא כועס עלייך. אני אוהב אותך, ברין. את אחותי הקטנה ואף אחד לא ייכנס בנינו. במיוחד לא מישהו כמוהו.״
גוש דמעות החל לחסום את גרוני. ידעתי כמה אני חשובה לג׳ייס והדבר האחרון שרציתי היה קרע ביחסים שלנו. ידעתי שאיילי לא יצא מזה בזול כמוני אבל לא האשמתי אף אחד. אנחנו הסתדרנו ועכשיו אנחנו מתמודדים עם ההשלכות. האמת יצאה לאור.
״אני לא רוצה שזה יהרוס את היחסים בניכם. מזה כל כך פחדתי.״
״מי שהרס הכל היה הוא. זו בעיה שלו שהוא החליט להתעסק איתך.״ ג׳ייס נראה נחוש וידעתי שלא משנה מה אומר הוא עדיין יכעס על איילי. וזה משהו שאיילי יצטרך להתמודד איתו.
״אני אוהבת אותך, אחי. לא התכוונתי לפגוע בך אבל אני יודעת שפגעתי. סליחה״.
ג׳ייס פשוט חיבק אותי ואני הרגשתי לרגע שוב בת 6 אחרי שהתעוררתי מסיוט ואחי היה נותן לי חיבוק ענקי ומרגיע אותי. טוב שהוא היה בחיים שלי.
*
עמדתי מול בניין וולינגטון וחיכתי בסבלנות לתום השיעור שלו. ידעתי את מערכת השעות שלו בעל פה עוד מהתקופה שחיפשתי את קרבתו בכל רגע נתון. כל פרור של קירבה הספיק לי כולל חמש דקות בין שיעור לשיעור בשירותים רנדומליים כדי להתנשק ולהחליף קצת חוויות. הערך העצמי שלי היה תלוי בו כל כך שיום שבו לא ראיתי אותו הרגיש מבוזבז. לכן הייתי מוכנה להסתפק בכל מה שהוא נתן לי. הימים האלו היו וחלפו. ועכשיו אני יודעת שהם לא ישובו לעולם. עדיין אהבתי אותו אבל לא הייתי מוכנה לוותר על עצמי בשביל אהבה. גם אם מדובר ברגש הכי עוצמתי ומושלם שאי פעם חוויתי. גם אם מדובר בגבר שדקה אחת איתנו מרגישה כמו נצח קטן.
תלמידים החלו לצאת מהדלתות הכפולות של הבניין. דקה אחר כך הבחנתי בו. הוא היה גבוה ורחב ובלי התלתלים שלו שכה אהבתי. ג׳קט הוקי ובגדים שחורים ונעלי הנייק האדומות שבחרנו יחד בבוסטון יחד.
הוא הבחין בי תוך כמה שניות אחרי והלך בקו ישירות אליי. כשהוא נכנס למרחב שלי הכל זז והשתנה בתוכי ומחוץ לי. ההשפעה שלו עליי הייתה מוחלטת.
״אנחנו צריכים לדבר״ גייסתי את כל הכעס והתסכול שהצטבר בתוכי מאז ההודעה ההיא שנפלה עליי כרעם ביום בהיר.
״כן. בואי נלך לפנוויל קפה. אני אזמין לך...״
״אין צורך. זה יהיה קצר״ קטעתי אותו.
לא התכוונתי לשבת איתו בשום מקום או להקשיב לו. רציתי רק להטיח בו את כל מה שישב עליי.
״בסדר״ הוא הנהן.
הובלתי אותו לספסל קרוב שעליו סוכך עץ ענקי.
״אני לא מבינה למה זה היה טוב. ולמה לא שאלת אותי קודם? למה החלטת על דעת עצמך לפוצץ את העניין הזה שכבר ממש לא עניין? למה??״
״כי זה מה שרצית״ התשובה הפשוטה שלו היממה אותי.
״זה מה שרציתי?״
״שנספר לו. אז אזרתי אומץ וסיפרתי... רציתי שתראי שאני עושה צעד לקראתך, ברין״ הוא ניסה להניח את ידו על שלי אבל אני משכתי אותה ממנו מיד.
״אתה באמת חושב שעשית משהו טוב, אה??״ הנדתי בראשי בחוסר אמון מוחלט.
״ברין...״
״לא!! אתה באמת חושב שזה היה הצעד הנכון?? שזה מה שרציתי? אין לך מושג מהחיים, באמת שלא. אתה כל כך נכה חברתית שזה עצוב!״
איילי מיד השפיל את מבטו לנעליים האדומות. שתיקה ארוכה השתררה בנינו. זה היה יותר מידי בשבילי. השתיקה הארורה הזו.
״תגיד כבר משהו. נמאס לי מזה שאתה לא אומר כלום כמו פאקינג דג או מישהו שבלע את הלשון!״ קפצתי את ידי ודפקתי בכוח על הספסל.
״את צודקת״ בחיים לא חשבתי שאני אתעצבן מלשמוע את שתי המילים האלה אבל בחיי שהתעצבנתי אפילו יותר.
״והשמש זורחת מהמזרח ולא מהתחת שלך! ברור שאני צודקת! אבל זה לא מה שרציתי שתאמר לי!!״ התסכול שלי גאה.
״לא ידעתי מה לעשות בשבילך. רציתי להיות הגבר שאת צריכה. רציתי להיות אמיץ. פעם אחת להתגבר על כל מה שלא הצלחתי...״
״ולא חשבת לשאול אותי? להתייעץ? כשאני רציתי לספר... הרצונות שלי לא היו חשובים. יודע מה? זה אפילו לא שווה את זה״ קמתי מהספסל ורק רציתי לברוח כמה שיותר רחוק ממנו.
״אני עשיתי הרבה טעויות. כל כך הרבה שאני כבר לא סופר אותן. אבל את לא טעות, ברין. אני יודע שלא מגיע לי אושר אבל אני לא רוצה להסתיר את האושר היחיד שהיה לי כבר שנים. הוא היה צריך לדעת. לא אכפת לי מכלום, חוץ ממך״ המילים שלו הדהדו באוזניי כשהתחלתי להתרחק ממנו.
כאב לו. כאב לי.
הכאבתי לו. הוא הכאיב לו.
אהבתי אותו. הוא אהב אותי.
ועכשיו? עכשיו הלכתי והתרחקתי. לא ידעתי מה נשאר לנו. לא ידעתי אם בכלל יכול להשאר משהו אחרי הכל.