Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 11

פרק 11-
ברין-
כוס קפה ענקית של סטארבקס הייתה הדבר הראשון להופיע בשדה הראייה שלי. ואז הזרוע הארוכה והמקושטת בדיו שחור ואז טי שירט לבנה ואז הפנים היפות שלו המוקפות בתלתלים הרכים שהאצבעות שלי למדו להכיר כה טוב. לקחתי ממנו את הקפה והאצבעות שלי מיד נתקלו בחום המנחם ואפי התמלא בארומה המוכרה והממכרת. הוא התיישב לצידי על הספסל שמצאתי אחרי שיטוט חסר כיוון באיזה פארק עם ספסלים צבעוניים ואנשים שהסתובבו עם כלבים.
״איך מצאת אותי?״
״קל להדביק את הקצב שלך. כל צעד שלי הוא שלושה שלך״ הוא משך בכתפיו.
לא שמתי לב אפילו שהוא עקב אחריי. הייתי בטוחה שהוא נשאר בחדר אדיש לסערת הרגשות שלי ומחכה שאחזור כדי שנוכל לדבר ב׳היגיון׳ על כאב הלב שלי.
״מה אתה רוצה?״ מלמלתי ונסיתי להסתיר את העובדה שבכיתי בהיסטריה אלוהים יודע כמה זמן.
״אני מצטער, בסדר?״
״לא, לא בסדר״ הנדתי בראשי והתמקדתי בכלב דני ענק ששיחק עם צעצוע פרוותי בצורת ברווז על הדשא מולנו.
״ברין, אני...״
״אתה מה? רוצה להגיד לו עוד משהו על זה שאני היסטרית? אולי על זה שאני חודרת לפרטיות שלך? או אולי על זה שאני לא צריכה לדבר עם סבתא שלך לעולם כי אני לא מספיק טובה בשביל זה?״ המרירות בקולי הייתה כל כך זרה.
אף פעם לא כעסתי ככה על אף אחד. אף פעם לא היה מישהו מספיק חשוב לי כדי שיעורר בי רגש כה חריף וסערת רגשות אמיתית. אף פעם לא היה אכפת לי ממישהו כמו שאכפת לי ממנו ואף פעם לא רציתי אף אחד כמו שאני רוצה אותו. זה היה קשה וחדש בשבילי. נסיתי להזהר, נסיתי לשמור לעצמי את התסכול אבל זה לא עבד יותר. והפחד לאבד אותו היה ממשי ברמה שחששתי להסתכל עליו.
״לא זה לא מה שאני רוצה להגיד״ ידו החליקה לעבר רגלי ונחה על ירכי.
חום הגוף שלו חלחל איכשהו דרך הבד של המכנס וכמו תמיד דמי שצף בעורקיי בהתרגשות.
״אז מה כן?״ המשכתי להתבונן בכלב הענקי שהתלהב מהצעצוע שלו כמו תינוק בן יומו כי עדיין לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו.
״ברין, את יכולה להסתכל עליי בבקשה?״
לקחתי נשימה עמוקה ואזרתי את כל האומץ והכוחות שהיו ברשותי והבטתי עליו. הוא היה כל כך יפה שזה הכאיב לי. נזכרתי ביום שבו הכרנו ברכבת ואיך הוא משך את תשומת ליבי מהרגע הראשון.
״אני אוהב אותך ואני מצטער שפגעתי בך... זה פשוט... הרגל. אני כמו פאקינג צב או חילזון שבורח לתוך השריון שלו ברגע שמישהו נוגע בו או ברגע שהוא מרגיש סכנה בין אם היא אמיתית או רק בראש שלו״.
עכשיו כשהסתכלתי עליו ראיתי את זה בעיינים החומות שלו. את הפחד ואת ה-היסוס ואת החרטה.
״אנחנו ביחד כבר חודשים איילי. אני יודעת שאתה סגור והכל ואני לא לחצתי עלייך אף פעם. היחס הזה לא מגיע לי. לא עשיתי משהו רע.״
וזה היה נכון. אומנם לא הייתי מומחית במערכות יחסים אבל ידעתי שאמור להיות שם שוויון מסוים. שאני אמורה לדעת על בן הזוג שלי דברים בסיסיים כמו איך קוראים לאמא שלו או מאיפה הוא במקור. ידעתי שאיילי לא נותן לי את מה שאני נתתי לו. והייתי מוכנה לזה אבל גם לי היה גבול.
״אני רוצה לספר לך משהו״ הוא בלע את רוקו בקול ונראה לחוץ באופן ברור.
ליבי יצא אליו וכמעט אמרתי לו שאין בזה צורך אבל נלחמתי בעצמי וחיכתי למוצא פיו. עברה דקה ארוכה מידי לפני שהוא המשיך לדבר.
״ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים לפני שנים. סבא וסבתא שלי אימצו אותי ונתנו לי מקום אצלם. אני מנסה... להרחיק בין העולם שלי לבין העולם של האבל והאובדן. כל הבית שלהם מלא ב... בתמונות של ההורים שלי. בתעודות של אבא שלי. בגביעים של אמא שלי. בציורים שלה. בכל מיני דברים מהחיים שלהם. הם חיים את זה יום יום ואני לא רוצה לחיות את זה יום יום. אני לא רוצה שאנשים ירחמו עליי או יחשבו שאני איזה מסכן או ינסו לעזור לי או פשוט ישפטו אותי ויכניסו אותי לקופסא. אני לא איזה יתום מסכן ואני לא צריך את הפרמטר הזה בחיים שלי. לא עם חברים שלי ולא... לא איתך״.
מכירים את הרגע הזה שהלב שלכם נשבר לרסיסים? שאתם יכולים לשמוע את הרעש באוזניים ולהרגיש איך הרסיסים הקטנים חודרים לכל חלל החזה שלהם ומכאיבים לכם?. זה היה רגע כזה. הסתכלתי על הגבר שאהבתי וליבי נשבר בשבילו. לא היה לי מושג שההורים שלו נהרגו. לא היה לי מושג שזה האפיל על חייו ואופיו בצורה כה חמורה. הרגשתי את הכאב שלו גם מאחורי החומות העקשניות שהוא העמיד בפניי כל העולם לפני אלוהים יודע כמה זמן.
זנחתי את הקפה על הקצה המרוחק של הספסל וחיבקתי את איילי. חיבקתי אותו חזק חזק. הוא היה ענקי, איש עשוי שרירים וכוח שבפנים היה שבור יותר ממה שכנראה יכלתי לדמיין. הרצתי בראשי את כל הפעמים שדיברנו על ספרי הרומנטיקה של אמא שלו והוא סיפר לי על הסיפריה הענקית שלה. הספרים האלה היו כנראה חשובים לו ברמה שבחיים לא אוכל להבין והוא חלק אותם איתי. הוא הכניס אותי לחייו בדרכו העדינה ומלאת ה-היסוסים ואני לא יודעת אם הוא בכלל הבין את זה. אבל אני הבנתי את זה.
״אני באמת מצטער... את הדבר הכי טוב שקרה לי, ברין״ הוא הצמיד אותי לחזהו הרחב וזה הרגיש נכון.
הלב שלי שנשבר לרסיסים זמן קצר לפני כן התאחה בחיבוק שלו. באחיזה החזקה של זרעותיו הגדולות.
״אני לא מרשה לך להתנהג אליי ככה יותר, איילי. אנחנו נעשה את זה לאט ובטוח אבל אסור לך להיות אכזרי עליי. אני לא אעמוד בזה ולא מוכנה לספוג את זה״.
״אני יודע. אני פשוט... לא רגיל לזה. זו התגובה הטבעית שלי... זה מה שאני עושה כשאני עומד בשער כשאני על הקרח... אני מגן עליו בכל מחיר, באגרסיביות, באינטנסיביות ובלי לחשוב הרבה. נכנסתי למצב מגננה ושכחתי שמולי לא עומד יריב אלא עומדת הבחורה שאני אוהב יותר מהכל״ אגודלו ליטפה ברכות את צד צווארי והמגע העביר זרמים של חום בכל גופי.
נמסתי אל מול הגבר העצום הזה שניסה להגן על עצמו בכל דרך שכבר שכח שלא כולם יפגעו בו. היה ברור לי שזה רק קצה הקרחון עם איילי. היו המון דברים שלא ידעתי וכנראה יקח לי זמן לגלות אבל הייתי מוכנה לעשות את זה לאט לאט עד שאוכל לחדור את החומות שלו ולהתגנב פנימה דרך סדק כמעט בלתי מורגש. הוא היה שווה את זה.
״אני אוהבת אותך, איילי״ הרמתי את עייני והבטתי לתוך עיניו.
ראיתי שם את כל מה שחיפשתי. ראיתי בעיינים שלו את שארית חיי. ואומנם זה נשמע דרמטי ומוגזם בייחוד בגיל כל כך צעיר אבל משהו בי צרח שאיילי סטיוארט הוא האחד שלי. הוא זה שישנה את חיי לעד.
כשהוא נישק אותי כל הכעס והתסכול התפוגגו כלא היו מעולם. שפתיו היו תרופה וחום גופו היה מגן. ביחד נוכל להיות חזקים יותר מכל הפחדים והשריטות שלנו. האמנתי בזה. האמנתי בו.