Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 23

פרק 23-
איילי-
ישבנו בסלון של הדירה שלי ושל קייסי. רק אני וג׳ייס. השאר נסעו לדירה של לוק וג׳ייס. שתי כוסות קפה מהבילות נחו על השולחן הקטן ושקט מתוח השתרר בנינו. הייתי אמור לטוס הלילה לנאשוויל. נפרדתי מברין ומקייסי והייתי בטוח שאני מוכן אבל לא הייתי. לא יכולתי לעשות את זה. לא יכולתי לברוח. אחרי שנים שבהם ברירת המחדל שלי הייתה בריחה, שהטבע השני שלי היה לברוח מאנשים, מקשרים, מסטואציות ומכל דבר שיכל לסכן את הבדידות שבחרתי בה לפני שנים רבות אחרי שנפגעתי כל כך הרבה אבל הפעם זה היה שונה. הבריחה לא גרמה לי לחוש הקלה או טוב יותר. הפוך. לא רציתי ללכת מכאן. כל פעם שההכרזה על הטיסה נשמעה ברמקולים מעליי הרצון לרוץ אל היציאה ולחזור הביתה התגבר והתגבר. הקריאה האחרונה הייתה ההזדמנות שלי. יכלתי לעלות למטוס אבל לא רציתי. רציתי ללכת לחברים שלי. רציתי לשבת על הספה עם קייסי ולראות סרט אימה. רציתי לעלות על הקרח ולשמוע את לוק דוחק בנו מצד אחד ואת המאמן פורטר מדריך אותנו מצד שני. רציתי לתאם מהלכים עם ג׳ייס למרות הכעס והתסכול שידעתי שהוא ישלח לעברי. רציתי אפילו לשמוע את השטויות של קלרמן. ורציתי לראות את ברין. לשאול אותה מה היא חושבת על מה שהשארתי לה. לבקש ממנה סליחה ולהגיד לה שאני והיא צריכים להיות יחד. כי אני אוהב אותה. מאוהב בה עד מעל הראש. למרות הכל. בגלל הכל. שאני רוצה לקפוץ איתה למים עמוקים. למרות שאני מת מפחד הייתי מוכן לפתוח הכל כדי לדעת שהיא שלי לפניי שאצטרך לעזוב. לתקן את הטעויות החמורות שלי או לפחות לנסות כי הגעתי לחלק שבו איבדתי הכל. ולא רציתי לחיות כך. זה היה בודד אותי, זה היה הפסד שלא יכולתי לעמוד בו.
״אני יכול לראות את העשן יוצא לך מהאוזניים מרוב אובר חשיבה״ ג׳ייס גיחך.
״זה ברור, אה?״
הוא הנהן.
״למה לא טסת?״ ג׳ייס שאל.
״לא יכלתי לברוח. לא בשלב הזה. אולי יותר נכון לומר שלא רציתי לברוח.״
״ברין הראתה לנו את מה שהשארת לה״ ג׳ייס התוודה.
הייתי אמור להרגיש חשוף, פגיע ואפילו פגוע. אבל כל מה שהרגשתי היה הקלה. הם ידעו. סיפרתי את כל מה שאכל אותי מבפנים במשך כל כך הרבה זמן עד שהיה בתוכי חלל שאי אפשר למלא אותו. שחשבתי שאי אפשר למלא אותו.
״אני באמת אוהב אותה, ג׳ייס. בזכותה עברתי שינוי. זה לקח זמן, פגעתי בה. התנהגתי כמו מניאק פחדן והפסדתי בכל כך הרבה קרבות עד שלא נשאר לי מה להפסיד. פגעתי גם בך וגם בקבוצה. פישלתי בגדול. אני מתנצל על זה. בבקשה תן לי הזדמנות. תן לי הזדמנות להוכיח לה כמה השתניתי.״
אני לא חושב שדיברתי ככה ברצף ובגילוי לב עם מישהו שלא היה ברין או קייסי כבר שנים.
״אני לא מכיר אותך איילי. כל מה שחשבתי שאני יודע שלא היה הרבה גם ככה התפוצץ לי בפרצוף. למה לא באת ואמרת לי שאתה עם ברין? למה לא החזקת לה את היד? למה הסתרת אותה?״ יכלתי לשמוע את הכאב בקולו.
הוא דאג לברין. ואני הייתי זה שפגע בה יותר מכל. אין שאלה בכלל.
״לא רציתי להכניס אנשים אחרים לבועה שלנו. לא אותך או את לונה או את לוק או את קלרמן... לא רציתי שכולם יכנסו דרך הדלת שפתחתי לברין. פחדתי מספיק גם ככה ולא הייתי זקוק לעוד אנשים שיבחנו את הגבולות שלי. לא רציתי לפגוע בך או ביחסים בתוך הקבוצה אם או כשאני אפגע בה. כי ידעתי שאני אפגע בה. הדרך שבה סגרתי את עצמי לפני שנים פגעה בכל מי שניסה להתקרב גם אם אהבתי אותו. ואני... אני אוהב את ברין אהבה עזה״.
לא האמנתי כמה היה לי קל לומר את זה. שאני אוהב אותה. כל כך. כמו שבחיים לא אהבתי אף אחת ושלא אוהב איש לעולם. הגיע לה שאני אצרח לעולם את רגשותיי. שאני אהיה שלה במובן הכי שלם שיש כמו שהיא שלי.
״פאק, איילי״ ג׳ייס שפשף את פניו בכפות ידיו.
״עשיתי טעויות. הייתי טיפש יותר מקלרמן אחרי שאריאל שולחת לו תמונת ישבן עסיסית. אני יודע. אבל אני גם יודע שאתה ואני אחים על הקרח ומחוצה לו. איך שהדבר הזה עם ברין יגמר לטוב או לרע אנחנו אחים, ג׳ייס קולדוול״ המילים שלי היו כנות ונחושות.
ידעתי שאני מצליח להגיע אליו. ידעתי שאני מתחיל לתקן את כל מה שהרסתי במו ידיי.
״אנחנו אחים ואתה יודע שאחים לא עושים את מה שעשית. כמו שאתה יודע שלמרות שאחים רבים ומתרחקים הם עדיין אוהבים זה את זה״ קולו של ג׳ייס היה חנוק מרגש.
״זין על זה! אני פאקינג צריך לחבק אתכם!״ הזעקה הנרגשת מכיוון החלון של הסלון תפסה אותנו לא מוכנים.
״אתם יכולים להכנס, קלרמן!״ ג׳ייס קרא חזרה.
״הם הקשיבו לנו כל הזמן הזה, אה?״ נאנחתי.
״ברור. זקנות רכלניות.״
ג׳ייס גלגל עיינים כשהחברים שלנו נכנסנו פנימה. לוק וקייסי עוד היו נראים מעט נבוכים על כך שנתפסו בשעת מעשה אבל לא קלרמן. הוא הסתער עלינו בחיבוק מושך את שנינו באמצעות זרועותיו המסיבות.
״אוי, אני אוהב אתכם, בן אדם״ הוא נשמע כאילו הוא עוד רגע יפרוץ בבכי.
״אתה מוחץ לי את הריאות, בן אדם״ ג׳ייס השתעל וניסה לחמוק.
״לא אכפת לי! אנחנו השלמנו!״ קלרמן תמיד התנהג כמו ילד קטן וזה לרוב עיצבן אותי אבל עכשיו לא ממש היה לי אכפת.
״וואו איזה ענק האבוקדו על הדלפק שלנו!״ קייסי התנשף בהתלהבות מזויפת.
קלרמן מיד הרפה וכמעט הפיל את השולחן בדרכו אל האבוקדו הנחשק.
״היי, אין לכם שום אבוקדו! חתיכת שקרן!״ קלרמן שהבין מהר מאוד שקייסי עבד עליו זעק בהאשמה.
״מצטער אבל הייתי חייב לפזר את הסיטאוציה, אחי״ קייסי חייך חיוך ניצחון בזמן שקלרמן הזדעף.
״אבוקדו או הישבן של אריאל, זה עובד בכל פעם״ לוק צחק.
״אתם יודעים שזה הקרפטונייט שלי!״ קלרמן הניד בראשו ונראה לרגע כמו ילד קטן שלא מקבל את ההפסד שלו במשחק.
״התגעגעתי לשגע אותך, קל״ קייסי צחק.
״זהו. אני מציף את כל הטלפונים שלכם בתמונות זין. אתם עוד תתחרטו על זה!״ קלרמן חרץ לשון.
״פאק לא!״ כולנו קראנו יחד.
״מאוחר מידי״ הוא משך בכתפיו ושלף את הטלפון שלו.
ג׳ייס חטף מידו את הטלפון וזרק אותו ללוק שזרק אותו אליי ואז אני זרקתי אותו לקייסי שזרק אותו לתוך האקווריום שלנו.
״אם אתם חושבים שזה יעצור אותי אתם טועים״ קלרמן נראה נחוש אפילו יותר ובכלל לא מוטרד מהעובדה שהאייפון החדיש שלו כנראה הלך. כנראה ככה זה כשאתה עשיר כקורח אפילו אם האבא המליונר שלך כבר לא בחייך.
״כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך, קל?״לוק עפעף בריסיו לעבר קלרמן בחנופה גלויה.
״גם אני אוהב אותך, אחי. אבל אני עדיין הולך לנקום בכולכם, בענק״ החיוך המרושע על שפתיו גרם לנו להחליף מבטים מודאגים משהו.
״תראה איזה שד שחררת, קייסי!״ ג׳ייס זרק על קייסי את אחת מכריות הנוי שעל הספה.
״הצלתי אתכם ממות בחניקה!״ קייסי הצליח לחמוק בקושי מהכרית.
״אגב מוות... אני מניח שהחלום שלנו קם לתחייה, אה?״ לוק התיישב לצידי והניח יד כבדה על כתפי.
״אני אהיה בשער, במיטבי״ הבטחתי לו.
״וכולכם חשבתם שהזין שלי עשה לכם נזק לכל החיים... מסתבר שבסוף זה היה הזין של איילי שסיבך אותנו״ קלרמן שוב החליט להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון.
״זוכר שאמרתי שאני אוהב אותך, קלרמן?״, לוק שאל וצמצם את עיניו לעבר קלרמן שהנהן ,״אז אני לוקח את זה בחזרה״ לוק הצהיר ביובש.
״אין לכם מה לדאוג. אני ואיילי בסדר עכשיו. העניין הוא של איילי וברין. אני אכבד את ההחלטה שלהם. ממילא בעוד כמה שבועות כולנו כבר נהיה בטקס הסיום ו... פאק״.
כולם פתאום השתתקו. הידיעה שבעוד חודש כבר נעמוד עם הגלימות והכובעים שלנו בטקס הסיום חלחלה באיטיות לכל מי שהיה בחדר הזה. פתאום המחשבה על לעזוב ולהתנתק מארבע השנים שהעברתי עם האנשים האלה הייתה בלתי נסבלת. לא לפני שננצח. לא לפני שנחזור להיות מגובשים.
״מישהו רוצה בירה?״ נעמדתי וניגשתי למקרר.
כולם רצו בירה. חילקתי להם את הפחיות עם הנוזל הקר ושמתי לנו בטלויזיה את משחק האליפות הקלאסי של 1999. הכרנו כל מהלך במשחק הזה בעל פה. ועדיין תמיד היינו מתוחים ונרגשים כשצפינו בשחקנים האגדיים ההם מחליקים ולוקחים סיכונים ומכניסים גולים. זה הרגיש כמו פעם. קלרמן חילק עצות בקול רם למרות שידע שזה לא יעזור, לוק רשם במוחו כל מהלך אגדי ופירק אותו לגורמים, ג׳ייס קילל בחלקים הכי מתסכלים וקייסי לעס את האצבע באגודל שלו למרות שהוא ידע היטב מה הולך לקרות בעוד רגע. ואני ישבתי שם עם חברים שלי ומצאתי את עצמי מחייך מפה לאוזן. הרגשתי שייך. רצוי. אהוב. מקובל. למרות ואולי בגלל הכל. הייתי חלק מהם. היינו קבוצה.