Defying the ice (penwill hockey 6)

פרק 26

פרק 26-
איילי-
בפעם הראשונה שעליתי על הקרח במדי הוקי הייתי נער מפוחד ומבולבל שלא הצליח למצוא את כל מה שהוא איבד וגם את עצמו. סבא הביא אותי בעצמו לזירה של חטיבת הביניים שהייתה בקושי רבע מהזירה המרשימה של פנוויל. הוא קיווה שאני אמצא את עצמי פה אחרי שהחלטתי שכדורסל, בייסבול וגם לקרוס זה לא בשבילי. לא ידעתי איך לעבוד בקבוצה ואיך לנסות ולהבין את הדינמיקה שעל המגרש. סבא אמר שאנסה את זה ואם אני לא אוהב אז נוכל ללכת לנסות ספורט יחידני כמו טניס או האבקות. אבל שהוא ממש מעדיף אם אני אוכל לנסות באמת עם כל הלב כי הוא חושב שהוקי ישב עליי כמו כפפה ליד. בזמנו סבא שיחק הוקי וגם פוטבול והוא היה בטוח שספורט קבוצתי יהיה הדרך הבטוחה להחזיר אותי להיות הילד ההוא שהייתי רק לפני שנה כשההורים שלי היו איתי. היו לו כוונות טובות אבל אני הייתי עמוק בתוך בור שחור מלא עצב ואובדן. לא האמנתי באף אחד ובשום דבר ובעיקר לא בעצמי. המאמן הולמץ היה נחמד מאוד ועל הקרח כבר היו ילדים אחרים שהכרתי מבית הספר כמו בן וורניס, קייל קלס ופולי בליית׳. הם התלחששו בניהם כשעליתי לקרח. הלב של הלם בחוזקה וזיעה קרה כיסתה את מצחי. המאמן קרא לכולנו ואני רק התפללתי שאני לא אפול על התחת. ידעתי להחליק דיי טוב בעיקר כי אבא וסבא אהבו להחליק בעונת החורף באגם שבפארק הקרוב לבית אבל הפחד הזה היה בלתי נשלט. לעשות בושות... לתת להם עוד תחמושת נגדי. גם ככה הייתי הילד השתקן והמוזר שלא היה בבית הספר מליון שנה אחרי שההורים שלו מתו. הייתי בודד אבל זה הציל אותי מאינטראקציות שכבר שכחתי איך לבצע.
המאמן נתן לנו ציוד ודיסקית וחזר על חוקי המשחק לטובת המצטרפים החדשים- אני ועוד נער מגודל למראה. אחר כך התחיל המשחק כשהוא חילק אותנו לשתי קבוצות.
אנשים נפלו על הקרח והתנגשו זה בזה בצורה אלימה וחסרת רגש. אני רק נסיתי להתחמק מכל התנגשות או מישהו שניסה לרמוס אותי.
״הדיסקית שלך סטיוארט!!! תן מכה! תן מכהההה!!!!״ צווחת אימים גרמה לי להחליק לאחור באגרסיביות ולמצוא את עצמי מתרסק על הקרח כשסביבי לפחות עוד 3 אנשים שנפגעו מההתנגשות.
״מה אתה עושה??״ בן וורניס הזדעק.
המאמן שרק שריקה חדה וארוכה ועלה על הקרח לוודא שכולם בסדר. בצד כבר יכלתי לראות את מבטי השטנה נזרקים אליי מחברי הקבוצה. רציתי ללכת.
המאמן תפח על כתפי אחרי שהתרוממתי והורה לי להחליף את מי שעמד בשער.
״רק תוודא שאף דיסקית לא חודרת את ההגנה שלך, זה הכל״ המשימה הברורה שהוא העניק לי נתנה לי פוקס.
לא הייתי צריך להקשיב לאף אחד או להתחמק מלדבר עם אנשים שבכלל לא ראו אותי.
ברגע שעצרתי את הדיסקית הראשונה שלי פתאום כל החלקים נפלו למקום נכון. האנשים שלפני רגע בזו לי הריעו בהתלהבות. הייתי ממוקד, שקט, מפוקס, האדרנלין שאג באוזניי. עזרתי לקבוצה שלי אבל להרגיש מעמסה עליהם. עשיתי את הקטע שלי לבד אבל במקביל תרמתי למשחק. זה הרגיש טוב. לרגע לא הייתי עצוב או בודד או חסר כיוון.
כשהמאמן שרק לסיום האדרנלין בגופי געש כמו בים סוער. ליבי הלם בעוז וכל כולי הייתי בתוך הרגע כפי שלא הצלחתי להיות יותר מידי זמן.
״היית אדיר סטיוארט! כל הכבוד!״ בן וורניס חבט בכתפי.
״אתה השוער הכי טוב שראיתי אחי!״ עוד בחור מהשכבה הבוגרת החמיא.
״היית מעולה היום. אימון הבא ביום שלישי בארבע!״ המאמן חייך אליי.
באותו היום ידעתי שמצאתי את הדבר ששימח אותי. הדבר שחיבר אותי בחזרה למי שהייתי לפני הטרגדיה שעברה עליי. הוקי נתן לי להיות איילי יותר מכל דבר אחר. כשהייתי על הקרח לא הייתי צריך להסתתר או לחשוש. זרחתי. הייתי פתוח. הרגשתי מיוחד ונערץ והכי חשוב הרגשתי אני.
חתמתי את החוזה עם נאשוויל בלהט הרגע אבל פתאום ברגע אחד כשישבתי עם החברים שלי על ספסלי הפלסטיק ביציע שלנו והבטתי מלמעלה על הזירה הקפואה שלנו הרגשתי שאולי נועדתי לזה כל חיי.
״אני לא מאמין שזו הפעם האחרונה״ קולו של ג׳ייס ריחף מעל למחשבותיי.
״אתם זוכרים את הפעם הראשונה?״ לוק שאל.
״זה היה אחרי הפסד צורב במיוחד. אנדרסון התחרפן עלינו. זוכרים איך הוא צרח וקילל?״ קייסי גיחך.
״איך אפשר לשכוח, אחי?״ לוק מלמל.
״הרגשנו כמו פאקינג לוזרים. זה היה ההפסד הראשון של העונה״ קלרמן נשען לאחור בכיסא.
״מזל שמאז למדנו קצת איך לשחק״ קייסי צחק.
״זה היה קשוח אבל הפכנו למכונה בלתי ניתנת לעצירה. אני גאה בנו.״
לוק נשמע כמו אבא גאה בטקס הסיום.
״עברנו הרבה. וזה קו הסיום״ ההבנה נחתה עליי קצת מאוחר מידי אבל קיוויתי שהצלחתי לתקן מעט מהבלגן שעשיתי.
״נחצה אותו כשנכסח את הרווארד״ הנחישות בקולו של לוק הייתה בלתי ניתנת לתיאור.
״פעם שלישית גלידה״ כולנו אמרנו יחד כמו במהקלה.
״ועכשיו ברצינות לא משנה מה יקרה מחר אני באמת גאה בנו״ לוק היה חנוק מרגש.
״זה לא מה שאמרת בחדר ההלבשה״ ג׳ייס צחק.
״הייתי צריך להפחיד קצת את שיין קופר והשאר. להזכיר להם שאין אופציה אחרת חוץ מניצחון״ הוא משך בכתפיו בלי התנצלות.
״הם כבר משקשקים ממך״ קלרמן נשמע משועשע.
״לפעמים יש קצת כיף בלהיות קפטן ולסחוב את כל השיט הזה על הכתפיים שלך״.
לוק היה הרבה דברים את חלקם אהבתי ואת חלקם לא אבל המסירות שלו לקבוצה והאהבה שלו למשחק הייתה ללא תנאים וללא סייג. הוא היה מדהים באיזון בין הקשיחות לחברות ולאוזן הקשבת. הוא היה מנהיג.
״מחר יהיה יום גדול ככה או ככה. אני גאה שהעברנו את ארבעת השנים האחרונות יחד. עשינו כיף, מיצינו את חווית הקולג׳ למלואה ואפילו מצאנו את הנשים שאשכרה יכולות לסבול אותנו. אני חושב שיש לנו את זה, חבר׳ה״ ג׳ייס הניף אל על את פחית הקולה זירו שלו.
השקנו את הפחיות שלנו כל אחד עם המשקה שלו- לוק עם בירה שחורה, קייסי עם מים בטעם מלפפון, ספנסר עם פאנטה כתומה ואני עם ספרייט.
״שנה הבאה לא משנה איפה נהיה נבוא לראות את שיין קופר מביא אליפות שוב, עשינו עסק?״ לוק חייך חיוך רחב.
כולם הנהנו יחד. לא היה לנו ספק שמה שבנינו כאן, על הקרח הוא לא משהו שידעך בקלות.
*
למחרת היה אפשר לחוש את הבאזז והרחש בחדר המלתחות. זה היה משחק ביתי כי אנחנו ניצחנו את האליפות בשנה שעברה. המאמן ישב במרכז החדר ולקח נשימה עמוקה לפני שהתחיל לדבר.
״בעוד חמש דקות אתם עולים לקרח. תנו מעצמכם 200 אחוז. עברנו שנה לא קלה וניצחון הוא לא משהו שאפשר להשיג ללא עבודה קשה, נחישות ורוח צוות אמיתית. לא משנה מה יקרה היום על הקרח הפסד או ניצחון אנחנו ניתן את כל מה שיש לנו. אני מאמין בכם. צאו לשם ותעשו את מה שאתם יודעים הכי טובים. קדימה פנוויל!!״
״קדימה פנוויל!״ כולם שאגו.
כולם נעמדו והתכוונו לעבור במנהרה לכיוון הזירה.
״אתה בטוח שאתה לא רוצה לעשות לה את המחווה הענקית? אני יכול להעמיד את זה תוך כמה דקות״ ספנסר קלרמן לחש באוזני בזמן שעמדנו לצאת.
״תודה אבל לא תודה״ הנדתי בראשי.
המחשבה להעמיד שואו שלם כמו שהוא הציע כדי להשיג משהו מברין היה לא לרוחי כלל וכלל. לא היינו בסרט רומנטי קומי. הייתי צריך להוכיח את עצמי בדרכים משמעותיות יותר ממופע זיקוקים, מסכי ענק שמצהירים שאני אוהב אותה ומופע אור קולי עם שירים רומנטיים. לי הייתה תוכנית מעשית יותר. משהו שיוכיח טוב יותר שאני רציני מאשר שיר קיטשי של סלין דיון כשעל המסך כתוביות שמצהירות אהבה.
״בכל מקרה אם תתחרט תן לי את הסימן המוסכם״ הוא החווה סימן ניצחון באצבעותיו.
הנדתי בראשי. קלרמן היה חביב עד רמה מסוימת. זה עמד לעבור את המכסה.
ואז עלינו לקרח. ברקע היו שירים מחרישי אוזניים וצרחות של עידוד והתלהבות. עייני חיפשו בקהל רק מישהי אחת. ביציע השמור בו ישבו בני משפחה, בנות זוג וחברי הנהלה. סקרתי את הפרצופים בקהל. זהיתי את מר פרקינס יחד עם אשתו ואחיו למחצה של לוק, מר וגברת קופר ההורים של שיין, טס, סיירה, לונה, גברת קולדוול וממש לידה ברין. היא הייתה לבושה בחולצת הוקי ויכולתי לראות שהיא אספה את שערה. לרגע אחד היא הביטה בי בחזרה. תחת הקסדה לא הייתי בטוח מה היא יכולה לראות רק ידעתי שהלב שלי הלם בחוזקה. בראש שלי חלפן המילים ששיננתי מההודעה ששלחה לי הבוקר-׳בהצלחה, איילי סטיוארט. אם תאמין בעצמך רבע ממה שאני מאמינה בך אתם תנצחו בלי למצמץ.׳
מבטי צלל כמה שורות למטה ובדיוק באמצע השורה הם ישבו. סבא וסבתא שלי. הם היו לבושים חולצות עם המספר שלי וחייכו בגאווה. המשחק הראשון שלי בפנוויל שהם באו לראות. נופפתי אליהם. הם נופפו חזרה. סבא שדחף אותי להיות שחקן הוקי מההתחלה וגרם לי להאמין שאני עוד מסוגל להיות משהו חוץ מילד אבוד שאיבד את היקר לו מכל. וסבתא שלי שבכתה בשבילי ושמחה בשבילי וכאבה בשבילי כשאני לא הצלחתי לחוות את הרגשות האלה. רציתי שהם יהיו גאים בי. רציתי לנצח גם בשבילם וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות כשנכנסתי בשער הריק. הגיע הזמן לשחק.