Damn it! I think I'm in love - L.S

פרק 4

נקודת מבט לואי:

נכנסתי לחדר של הארי ולבי נשבר כשראיתי אותו. הוא ישב על המיטה מחובק עם אן כשהוא בוכה ומייבב ללא הפסקה. דמעה נוספת זלגה מעייני, בלעתי רוק ורכנתי את ראשי. שמעתי את דלת החדר נפתחת, הסתובבתי והרמתי את ראשי כדי לראות מי נכנס, ראיתי שזה אחד השוטרים ונאנחתי. הפניתי את ראשי אל הארי וראיתי שלא שינה את תנוחתו ושהוא עדיין בוכה. "אני מצטער אם אני מפריע" השוטר החל לדבר, ברור שאתה מפריע אתה לא רואה שכולם  בוכים ושהארי עוד שניה נחנק פה מדמעותיו "רק רציתי לעדכן אתכם שתפסנו את ניק לופז ושהוא עכשיו בדרכו לתחנת המשטרה" "הוא לא היה צריך להגיע לפה! הייתם צריכים לתפוס את המזדיין הזה לפני שנכנס לבית החולים וראה את הארי" אמרתי בכעס ובתוקפנות כלפיי השוטר, כעסתי מאוד שהארי הגיע למצב שהוא נמצא בו עכשיו. שמעתי את אן נאנחת, ידעתי שהיא לא אוהבת שאני מדבר כך בגסות רוח אבל הפעם אני לא חושב  שהיה לה יותר מדי אכפת בגלל שדיברתי על ניק "אני מצטער שכך הדברים התגלגלו" השוטר אמר "יש משהו שאני יכול לעשות עבורכם?" "לא, רק תצא" עניתי לשוטר בשם כולנו, היה נראה שאני היחיד בחדר הזה שמסוגל לדבר בלי לפרוץ בבכי עז. השוטר יצא מהחדר וסגר את הדלת אחריו.

"תודה לואי" שמעתי את אן אומרת עם קול חלש ושבור. "אין לך מה להודות לי, הז- " עצרתי את עצמי מלקרוא לו כך מפני שדיברתי אל אן "ניק לא היה צריך להגיע לפה, והארי לא היה אמור להגיע למצב הזה" אמרתי ובלעתי רוק. היא נאנחה בכאב מסכימה עם דבריי.

ד"ר קרב וד"ר רובינס נכנסו אל החדר וכולנו הפננו את מבטינו אליהם, כולנו כבר היינו הרבה יותר רגועים והארי שכב על המיטה מנסה לנוח מכל המאורע שהיה פה. "התוצאות מבדיקת הדם הגיעו והן מראות שהאינפוזיה משפיעה עלייך בצורה מייטבית הארי" ד"ר קרב אמר "אתה תשתחרר עוד מעט אני רק רוצה לוודא שבחצי השעה הקרובה אף מדד שלך לא ישתנה ואז תהיה חופשי ללכת" ד"ר רובינס אמרה בחיוך "בנוסף אני רוצה לייעץ לכם על טיפול פסיכולוגי" ד"ר קרב דיבר ולקח צעד קדימה "אונס זו חוויה מאוד קשה ומטלטלת ואני ממליץ לכם לשקול לקחת טיפול, כמובן רק אם הארי ירצה בכך" הוא סיים והארי הנהן ללא הבעה "אנחנו נבוא עוד חצי שעה לבדוק את המדדים ובנוסף אני ארצה שמחר בשעה שש בערב תבואו הנה לבדיקת דם, רק לבדוק שהדם שלך התנקה מכל הסמים" ד"ר רובינס אמרה ושניהם יצאו מהחדר.

חצי שעה עברה וכולנו יצאנו מהחדר כדי לתת להארי להחליף בגדים לבדו, היה לו קשה להתפשט מולנו לאחר מה שקרה וזה היה מובן, הוא ואן יצאו מהחדר וכולנו הלכנו אל עבר היציאה. הייתי קצת בשוק כשראיתי את האור בחוץ, הוצאתי את הטלפון מהכיס כדי לבדוק מה השעה. הייתי בהלם שכבר 9 בבוקר, היינו פה שעות. הסתכלתי על כולם וכולנו היינו הרוגים מעייפות, הגענו אל החנייה נייל וליאם הלכו עם זאין למכוניתו כדי שיקח אותם לביתם ואן, הארי וג'יימס נכנסו למכונית שלי. ג'יימס ואני הגענו לבית שלנו לאחר שהורדתי את הארי ואן בביתם, שנינו עלינו לחדר וישר הלכנו לישון. לא היה לי אכפת שיש לנו בית ספר, כך או כך כנראה הייתי נרדם על השולחן בזמן השיעור של קרן.

~כעבור חודש~

נקודת מבט הארי:

שמעתי דפיקה בדלת והלכתי לפתוח, אלו היו נייל וליאם. לא עבר הרבה זמן עד שזאין וג'יימס הגיעו גם הם, כמעט כל יום נפגשנו בחודש האחרון, הם לא רצו שאהיה לבד וזה היה נחמד מצידם. שהרגשתי שאני לחוץ הייתי הולך עם לואי לסקייט פארק, לפעמים גם נייל היה מצטרף בעיקר כדי לצפות בנו בזמן שהיה יושב בצד ואוכל פיצה או משהו, נייל וסקייטורד זה לא השילוב הכי מוצלח אם רוצים להישאר שלמים. כשהייתי צריך לפרוק הייתי מדבר עם אמא שלי או עם ניר הפסיכולוג, הוא ממש עזר לי בתקופה הזו. עדיין לא חזרתי לבית הספר, לא הייתי מוכן למבטים של כולם וגם פחדתי מהחברים של ניק שממש כועסים עליי בגלל שכיבכול בגללי הוא במעצר. אבל אני חושב שאולי עוד יומיים אלך.

"רוצים להזמין פיצה?" נייל שאל וכמובן שלא חיכה לתשובה וחייג לפיצרייה האהובה עליו "תזמין עם פטריות" ליאם אמר ונייל חייך.הפיצה הגיעה, "נייל אתה לא נורמלי, מי יאכל עכשיו שלושה מגשים?" שאלתי בחיוך למרות שלא ממש הופתעתי "אתה לא רוצה לא צריך, אני אוכל את שלך" הוא ענה ואני צחקתי.

עברו יומיים והחלטתי שהגיע הזמן שאני אחזור לבית ספר, ביקשתי מלואי שיאסוף אותי כי לא רציתי לבו לבד או שאמא שלי תיקח אותי. ישבתי על הספה ושמעתי שתי צפירות מכונית מבחוץ והבנתי שלואי הגיע, "ביי אמא" "ביי חמוד שלי" אמא אמרה לי, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. ראיתי את הרכב של לואי ונכנסתי למושב האחורי מכיוון שג'יימס תפס את המושב שליד הנהג." בוקר טוב הארולד" ג'יימס אמר בחיוך, הוא אהב לקרוא לי כך "בוקר טוב" אמרתי לשניהם "איך אתה מרגיש?" לואי שאל "לחוץ, לחוץ מאוד" אני ממש מפחד "תרגע הארי הכל יהיה בסדר, אף אחד לא יציק לך ואם כן יהיה לו עסק איתי". "תודה" אמרתי וגיחחתי. לואי היה סוג של כזה המלך של בית ספר, כולם הכירו אותו למרות שהיינו איזה 5,000 ומשהו תלמידים, כל הבנות רצו אותו והוא התמזמז עם רובן והוא גם מאוד אהב ללכת מכות כך שעכשיו הרגשתי דיי בטוח לידו.

הגענו לבית הספר ויצאנו מהמכונית, הייתי לחוץ ובאמת היו כמה תלמידים שהסתכלו עליי אבל הצלחתי להתעלם. ג'יימס החזיק את ידי והתחלנו ללכת לכיוון הלוקרים.פתאום ראיתי את חבורת החברים של ניק מתקרבת אליי ולבי החסיר פעימה מרוב פחד. "היי! תראו מי החליט להופיע!" תומס אמר בקול רם וזה הרתיע אותי. "אל מי דיברת?!" לואי שאל בתוקפנות למרות שידע שדיבר אליי "אל הזין הקטן שעומד לידך" תומס השיב, הוא כל כך גס רוח "אתה בטוח?" לואי אמר בקול מאיים, לא עברה שניה ולואי החטיף לתומס בוקס לעין ותפס את חולצות והצמיד אותו לאחד הלוקרים. תומס נראה מפוחד "אם עוד פעם אחת אתה או אחד החברים שלך אפילו תסתכלו על הארי אני אהרוג אותך! זה ברור?!" לואי צעק. ותומס הנהנן בפחד, הא רעד כולו"ושלא תחלוף בראשך עוד פעם המחשבה שאתה יכול עלי, כי אתה לא, ברור?!" אמר ועזב אותו. "הם יעזבו אותך בשקט" לואי לחש לאוזני "תודה לואי" אמרתי בחיוך קטן שחשף גומה אחת.