עם שתי מזוודות גדולות המכילות את רוב החפצים בחייהם, הולכים נאמג'ון ויונגי אבודים ברחבי סיאול.
"לא אמרת שזה אמור להיות 10 דקות הליכה מתחנת הדלק?" שאל נאמג'ון בקוצר רוח. "אנחנו הולכים במעגלים כבר יותר מחצי שעה! למה לא לקחנו מונית או משהו?"
"אני..." יונגי השפיל את מבטו והצטער על כך ששיקר לחברו הטוב. זה באמת נמצא במרחק של 10 דקות הליכה. "פשוט... מה אם היא נמצאת שם? אני לא יכול לראות אותה, אני חושב שאני אתחרפן".
"אני לא חושב שהיא גרה בדירה העלובה הזאת אחרי כל-כך הרבה זמן. אני לא יודע מה היא עשתה לך אבל אני בטוח שאתה תוכל להתמודד גם אם אתה תראה אותה. אתה חזק". אנחה גדולה יצאה מפיו של יונגי והסב את מבטו אל הבניין הישן שסביבו הם חוגים כבר 20 דקות.
"זה כאן, בוא ניכנס".
הבניין נשאר באותו המצב. הקיר של הכניסה עדיין היה מקולף ואותה מברשת הצבע הייתה זרוקה ליד המדרגות, לא זזה במקצת. המדרגות השבורות, הנזילות בתקרה, הג'וקים המתים... משום מה, הכל הרגיש לו כמו הבית.
"אה~ אה~, כמה יש..." התנשפויותיו של נאמג'ון החמירו בכל מדרגה נוספת. הנשימות הקצרות נשמעו ברחבי חדר המדרגות הצר.
"הגענו". פניו היו חיוורות מבדרך כלל, כאילו יחד עם עם הצבע על הפנים ירד גם הרצון לצאת מהחדר שהיה בו שנתיים והרגיש הכי טוב בשבילו. יונגי בלע את רוקו ודפק דפיקות חלושות על דלת העץ הגדולה. "יש פה מישהו?" דפיקות מעט יותר חזקות דפקו על הדלת אך עדיין איש אל ענה. בזהירות הוא פתח את הדלת לחריץ שעיניו יוכלו להסתכל אל החדר המוכר והוא הופתע לגלות ששום דבר לא השתנה כלל. הדבר היחיד שהיה חדש זה האבק הלבן שנערם על מדפים.
"יונגי..." הוא ראה את עיניו העצובות של חברו. אולי בכל זאת היה אצלו חלק קטן שביקש שהיא תשב בסלון המאולתר שמצאו ותופתע לראות אותו אחרי כל מה שקרה. אולי גם תתנצל על כך שלא דיברה איתו מילה מאז.
"היא לא כאן. היא כנראה עזבה את המקום הזה כמה ימים אחרי שאני עזבתי. שום דבר לא השתנה". בגדיו הישנים, הארנק עם כל הכסף שלו נשאר במגירה במטבח, שקל לא חסר. הפסנתר האהוב שלו שצבעו דהה בגלל החלון הגדול שממולו, בדליות הסיגריות שעישן בסתר, הכל נשאר. הזיכרונות החלו להציף אותו, ובכל פינה שעיניו תפסו לשניות בודדות הוא מצא את אחד הרגעים המאושרים בחייו. "אני מצטער על הרגשנות יתר שלי... אני צריך שנייה". חברו התקרב מאחוריו ושם את ידו על כתפו; לא יודע מה בדיוק צריך לעכל ועל מה צריך לחשוב, אבל לגמרי מבין את כל הרגשות שלו.
"אני אלך לקנות לנו קצת אוכל לאחר כך. אני אשאיר אותך לבד".
***
"נו בבקשה! בבקשה! בבקשה!!" טאהיונג תפס ברגלו של בן זוגו כמו תינוק קטן שמבקש תשומת לב.
YOU ARE READING
i need you ||taekook
Teen Fictionטאהיונג הוא נער רגיל שהגיע אליו גורל אכזר. המשפחה שלו התפרקה ובמקום אבא חדש הוא קיבל בעל מכה שמנצל את אמו. אבל הכל משתנה כשהוא מגיע אל בית המשפט והדין שקיבל שינה את חייו. מה גרם לו להגיע לשם? מה השתנה? ~ הסיפור הזה מבוסס על התאוריות של BTS~ ~TAEKOOK...
