"אתה שקט". אמר טאהיונג לאחר שתיקה ממושכת, מתרחק מעט מג'אנגקוק שעדיין היה צמוד אל פניו החמות. הם הביטו זה בזה כמו שני זרים והיה נראה שהיו זקוקים מאוד למישהו שיתרגם ביניהם.
ג'אנגקוק עדיין היה במין הלם והכחשה. לא יודע מה לעשות עם עצמו. מאז שהתנתקו, אף אחד מהם לא הוציא מילה מפיו והשקט ששרר היה מכאיב מעט ללבו של טאהיונג. אותו השקט נשאר זמן ממושך לאחר מכן עד שטאהיונג מצא מה לומר מהמילים הפשוטות שנשארו בפיו.
"הכל בסדר? אתה נראה"... טאהיונג השפיל את מבטו לאחר שקטע אותו שחור השיער. בשתי הדקות האחרונות הוא שיחק עם שרוכי נעליו בזמן שהשני עדיין מלא במחשבות טסות אל ראשו במהירויות ומתחלפות באותה הדרך.
"טאהיונג", הוא הרים את מבטו מלא המחילה. "אני מצטער... אני צריך ללכת". ללא עוד אמירה מיותרת ושתיקה ממושכת, ג'אנגקוק ירד מן הבמה הגדולה ויצא מחדר המוזיקה במהירות האפשרית. הוא השאיר שם את טאהיונג עם פרפרים בבטן ודפיקות לב כואבות. הוא מבין בדיוק מה קרה כאן. 'בשביל לנסות להתגבר על הפרידה מהבת זוג שלך, אתה מנשק אותי נשיקה סתמית. תודה שלקחת את הנשיקה הראשונה שלי בשביל שתוכל להעביר לי את הכאב שלך'. הוא מחה את דמעתו הבודדה שיצאה מזווית עינו וקם על רגליו. הוא לא התכוון לעשות מזה עניין. פשוט לשכוח לתת לזה לעבור כל מה שקורה. הוא חזר לחדרו, החליף את בגדיו ונשכב במיטתו, מנסה להירדם ולא לחשוב על כלום.
לעומת טאהיונג, ג'אנגקוק עלה על הגבעה שבה חווה רגשות מעורבים כלכך הרבה פעמים. אותה הגבעה ידעה את כל סודותיו וספגה את כל דמעותיו שדמה בסתר. כשחבק את רגליו קרוב אל חזו הוא הרגיש את ליבו הפועם בחוזקה בכל גופו ומעביר בו את הרגש אל כל תא ותא בתוכו. ג'אנגקוק רעד והוא לא תפס שזה באמת נתן לעצמו לאבד שליטה ולעשות את זה. 'אני לא יכול. אני מצטער טאהיונג. למה עשיתי את זה? למה אני תמיד צריך לפגוע באנשים שאני אוהב. היה אסור לי לנשק אותך'. הוא רוצה את טאהיונג, הוא כבר יודע את זה. 'ג'אנגקוק' התחיל לומר לעצמו, 'אתה יכול לסגור את העיניים שלך לדברים שאתה לא רוצה לראות. אבל אתה לא יכול לסגור את הלב שלך לדברים שאתה לא רוצה להרגיש'. הוא השלים עם מה שהוא מרגיש וזה מה שגרם לו להיות יותר כאוב. הווידוי זה הצעד הראשון, אך הוא כלכך פחד מהצעד השני שבו כולם ידעו שהוא סטייה של היקום. מי יודע איך הסביבה הקרובה תגיב? שום דבר לא מבטיח שאחרי שהצעד השני יקרה הכל יישאר כאילו לא קרה כלום.
גם בלילה שלאחר מכן ג'אנגקוק נשאר באותו המקום. במשך היום, בפעמים הספורות שפגשו אחד בשני, טאהיונג לא נתן למצב להיות מביך ומוזר. הוא התנהג כאילו לא קרה דבר ודווקא זה גרם לג'אנגקוק להרגיש עוד יותר רע. 'אתה כבר לא מרגיש כמוני? היית מעדיף שלא הייתי עשה את זה?' התנהגותו הרגילה אכן הקלה על ג'אנגקוק, אך זה צרב בלבו אחרי הכל. בזמן הזה הוא לא תמיד היה שמח. הוא היה שמח במשך כל היום אך בלילה, כשאף אחד לא ראה, הוא פרק הכל. הוא בכה, צרח, חשב ואיבד את דעתו, אך לבסוף היה נרדם במיטתו החמה וקם ליום חדש של אותה התנהגות. גם עכשיו הוא עמד על הגבעה החשוכה. שוב הדמעות ירדו תחת פניו המוסתרות בצל הקפוצ'ון השחור והגדול. הקור והרוחות הסוערות הכו בפניו והורגשו כסכינים חדות.
YOU ARE READING
i need you ||taekook
Teen Fictionטאהיונג הוא נער רגיל שהגיע אליו גורל אכזר. המשפחה שלו התפרקה ובמקום אבא חדש הוא קיבל בעל מכה שמנצל את אמו. אבל הכל משתנה כשהוא מגיע אל בית המשפט והדין שקיבל שינה את חייו. מה גרם לו להגיע לשם? מה השתנה? ~ הסיפור הזה מבוסס על התאוריות של BTS~ ~TAEKOOK...
