"בעיקרון המקום הזה הוא מין מיני סיטי. יש פה סופר, יותר למטה יש את בית הספר, שם יש את בתי החולים ויש גם מחלקה פסיכיאטרית, בריכה, חדר כושר..." אמר נאמג'ון לאחר שחזרו שוב לסיור שלו.
"רגע, יש פה בית חולים? למה? למה לא מרפאה?"
"זה מעון שיקומי. זה משקם נערים ונערות עם כל בעיה. יש כאן כאלה שיש להם בעיות רפואיות שהם צריכים להיות בבתי חולים שנים והם מעדיפים להעביר את זה כאן. יש כאלה גם על מחלות נפש. המקום הזה הוא פשוט גן עדן לכל בעיה. אני כלכך מעריץ את האישה הזאת, באמת. בלעדיה אתה לא מבין כמה נערים היו מתדרדרים ונופלים לבורים עמוקים יותר ממה שהיו", טאהיונג הקשיב לו בהקשבה מלאה, לא רוצה לפספס שום דבר. המקום הזה עצום! הוא יכול לאבד פה בקלות. "למי שמקבל ריתוק יש עבודות כמו ניקיון, כביסות, כלים... לא קשה לקבל עונשים, אז תזהר. אממ... בוא נראה... מה אתה עוד צריך לדעת? אה! יש לנו שיעורי העשרה שהם חובה . אחרי בית ספר, אחרי כל מה שצריך לעשות, יש פעמים בשבוע סוג של שיעורים כאלה בשביל להעביר את הזמן ולעשות משהו מועיל על עצמנו. יש ריקוד, שירה, ציור, אגרוף... סו יין כנראה תביא לך רשימה מפורטת יותר מחר. אז נראה לי שזהו. מאוחר, בוא נחזור לחדרים".
***
טאהיונג נכנס לחדרו אחרי שהוא ונאמג'ון נפרדו לשלום. הוא בירך לשלום את ג'ימין שקרא ספר שנקרא "ריקוד המציאות" של האמן אלחנדרו חודורובסקי וטאהיונג התחיל לסדר את חפציו.
"כמה זמן אתה פה"? שאל הקטן מביניהם לפתע.
"משהו כמו חודש אבל זה מרגיש הרבה פחות. לכולנו היו את אותן החששות, אל תדאג. עוד שבוע ואתה תרגיש פה כמו בבית. האמת שאני שלושה ימים לבד.. שני השותפים שהיו לי עזבו ונשארתי רק עם יונגי ונאמג'ון. לא שאני מתלונן, כן? הם חברים מצחיקים. זה גם לא שאין לי עוד חברים אבל..." ג'ימין פתח את פיו ולא סתם אותו לרגע. כאילו רק חיכה לזה שטאהיונג ייתן לו לדבר. הוא סגר את הספר שלו וישב על מיטתו, מביט בנער השני. לאט לאט הוא התחיל לאבד את ג'ימין מרוב הדיבור המהיר אך הוא לא אמר כלום, הוא מאוד התחבב עליו. השניים דיברו על מה הם אוהבים לעשות בזמנם הפנוי בתור התחלה. ג'ימין סיפר לו שהוא בשיעור ריקוד והוא ממש אוהב את זה. הוא ניסה לשכנע אותו להיות גם בשיעור הזה איתו אך טאהיונג סירב לתענוג. אין לו יותר מידי קואורדינציה והוא לא רוצה לשבור למישהו את האף פתאום. הם דיברו על קישורי הבישול של כל אחד וקבעו שהמטבח הקטן שיש להם בחדר מיותר לגמרי ואולי יש לחשוב על שימוש אחר בשבילו. השניים דיברו עד שהם לא יכלו יותר להחזיק את עיניהם פקוחות. כל אחד הלך למיטתו ונירדם ברגע שעצם את עיניו.
***
"אה!!!!!" טאהיונג קם וצרח צרחה מחרישת אוזניים.
"מה? טאהיונג אתה בסדר?" ג'ימין התרומם למצב ישיבה כשעיניו עדיין עצומות ונפוחות מהשינה.
YOU ARE READING
i need you ||taekook
Teen Fictionטאהיונג הוא נער רגיל שהגיע אליו גורל אכזר. המשפחה שלו התפרקה ובמקום אבא חדש הוא קיבל בעל מכה שמנצל את אמו. אבל הכל משתנה כשהוא מגיע אל בית המשפט והדין שקיבל שינה את חייו. מה גרם לו להגיע לשם? מה השתנה? ~ הסיפור הזה מבוסס על התאוריות של BTS~ ~TAEKOOK...
