18+
הנער הפגוע הלך שוב אל הגבעה השקטה שבה היה קודם לכן. 'זה הולך להיות המקום הקבוע שלך בקצב הזה', אמר לעצמו. השמש כבר שקעה והשעה הייתה מאוחרת. כוכבים בוהקים מילאו את השמיים והירח היה כמעט מלא. הוא התבונן וסרק כל חלק ופרט בנוף המרהיב שהיה ממולו. השמים השחורים, הגבעות והגיאיות, ענפי העצים הנעים בתנועתה של הרוח הקלה... מרוב שג'אנגקוק התאמץ בשביל לזכור את הכל, הוא לא ראה אפילו את התלמידים כשחזרו מארוחת הערב. כשווידא שהוא זוכר את כל פריטי הנוף הנגלים לעיניו, ג'אנגקוק התחיל לחשוב שוב. הוא שם לב שהוא חושב יותר מדי. אולי הפתרון הוא להפסיק לחשוב ולהתחיל לפעול. אולי זה מה שהיה צריך לעשות עם סי גי'ן, פשוט לדבר איתה על הדברים שמפריעים לו במקום ללכת ולחשוב איך להגיד לה את זה בדרך הכי נעימה שהוא יכול. בסופו של דבר האדם היחידי שנפגע מכל זה, זה הוא בעצמו. ואולי הוא צריך לעשות את זה עכשיו גם עם טאהיונג. להגיד לו את כל מה שהוא רוצה בלי להסתיר ממנו כלום. אבל זה יהיה קשה יותר, כי טאהיונג מתעלם ממנו, לא מוכן לדבר איתו, גם כשהוא כבר אכן ניגש אליו לאחר שיצא מהחדר. 'אולי אם אני אפתח בפניו ואני אגיד לו את הרגשות שלי, הוא לא יוכל להישאר אדיש אליי', העלה לעצמו רעיון. מבלי לשים לב הזמן עבר יותר מדי מהר והמחוגים בשעון היד הזהוב שלו הצביעו על השעה אחת בלילה. הטלפון שלו נשאר בחדר בגלל אופן יציאתו שמיהר ורצה לעוף משם בהקדם האפשרי. הטלפון לא היה בראש רשימת הדברים שהוא צריך לקחת איתו. גם לא המפתח הוא לא לקח, לא חשב כלל שייקח לו כלכך הרבה זמן להירגע.
כשחזר לחדרו ודלת החדר נפתחה, ג'אנגקוק ראה את ג'ימין ישן עמוק והנחירות הקולניות שנבעו מכיוונו מילאו את חלל החדר, אך טאהיונג שכב על מיטתו והסתכל על התקרה החשוכה.
"טאהיונג הכל בסדר? למה אתה עדיין ער?" שאל כשנעל את הדלת.
"לא לקחת איתך מפתח ואני לא יכול להשאיר את הדלת פתוחה. אתה פשוט חסר אחריות". טאהיונג עבר למצב ישבה והזדקף על גב המיטה.
"אה אני מצטער. פעם הבאה אני אקח איתי את המפתח". הוא התגלגל לעבר חדר השירותים והתחיל לצחצח את שיניו לפני השינה.
"לא. לא תהייה פעם הבאה. אתה לא יודע איזה אנשים יש כאן ועל מה הם כאן, אם תלך לבד בשעה כזאת ומישהו יעשה לך משהו, אנחנו לא נוכל לדעת. גם לא לקחת איתך את הטלפון, מה חשבת לעצמך?" אמר עם מעט דאגה בקולו. הוא רצה לשמור עליו אך הוא היה צריך לשמור על תדמית הילד הקר. ג'אנגקוק ירק את המים ששטפו את משחת השיניים מפיו.
"טאהיונג, דבר ראשון אני ילד גדול, אני יכול לדאוג לעצמי. דבר שני, לא רצית לדבר איתי כל היום ואתה מחליט לעשות את זה עכשיו? כשג'ימין ישן? בוא נפסיק את השיחה הזאת, אני לא רוצה להפריע לו לישון." ניגב את פניו מהמים והתגלגל אל המיטה. טאהיונג קם ועזר לו לקום מהכיסא ולשכב על המיטה. הוא השתדל לא לקרוס תחת גופו החסון של השני והרגיש את פעימות ליבו משתגעות בתוכו. הוא הניח אותו בעדינות ונשכב שוב במיטתו לאחר שהשני הודה לו.
YOU ARE READING
i need you ||taekook
Teen Fictionטאהיונג הוא נער רגיל שהגיע אליו גורל אכזר. המשפחה שלו התפרקה ובמקום אבא חדש הוא קיבל בעל מכה שמנצל את אמו. אבל הכל משתנה כשהוא מגיע אל בית המשפט והדין שקיבל שינה את חייו. מה גרם לו להגיע לשם? מה השתנה? ~ הסיפור הזה מבוסס על התאוריות של BTS~ ~TAEKOOK...
