שקשוק תרסיס הצבע היה הרעש היחיד שנשמע באזור בשעה כזאת. הכביש היה ריק ממכוניות ותחנת האוטובוס הייתה מוארת באורות חלושים. טאהיונג פתח תרסיס צבע נוסף לאחר שסיים את כל השאר על קירות שונים ברחבי העיר. ריח התרסיס צרב באפם של טאהיונג ובו-רה.
"קדימה טאהיונג", זירזה בו-רה, "אסור לנו להישאר יותר מדיי זמן במקום אחד. עוד יזהו אותנו!"
"אני עוד רגע מסיים," ענה וסיים את הכתובת בסלסול. בו-רה עמדה ברגליים קפוצות על ספסל התחנה, מתכוננת לרגע שבו תצטרך לקפוץ ולרוץ לתחנה נוספת.
'I'm fine'. כתובת הקיר המוכרת חוזרת בכמה מקומות בסביבה. שתי מילים בלבד ומאחוריהם סיפור שלם.
אחרי שזרק את הטלפון, טאהיונג היה בטוח שזה ייפסק. הוא יפסיק לחשוב על ג'אנגקוק ועל כל מה שקרה וזה יישאר מאחור יחד עם כל הזיכרונות שהוטמעו בטלפון, אבל הוא מצא את עצמו מנהל שיחות עם מוחו ומנסה לשכנע את עצמו שזהו. זה נגמר והוא בסדר גמור.
'לעתים לא ידעתי אם אני חיי. הנפש שלי הרגישה מתה, אבל עכשיו, כשלבי הולם ונשימתי מואצת מהפעילויות האסורות והפחד להיתפס, אני יכול להרגיש שאני חיי. אני מרגיש בסדר גמור. עכשיו אני יכול לעזוב את ידך. אני יודע שכל כולי לעצמי מפני שאני בסדר גמור. אני בסדר. עם כל הכאב שלי אני יכול להתגבר על הכל בלעדיך. תראה, אני בסדר. אני בסדר גמור, אל תדאג, אני יכול לחייך עכשיו מפני שאני זוכר את קולך. אני זוכר איך בימים ההם הוא הווה לי נחמה. כל מה שקולך ליווה היה בדיוק מי שאתה. עכשיו כל העצבות והצלקות הפכו לזיכרון ישן, אז בוא נחייך ונרפה, כי אנחנו בסדר גמור. גם אם אפול שוב אני אמשיך לומר לעצמי שאני בסדר. בסדר גמור'.
"טאהיונג! טאהיונג!!" ניידת משטרה נשמעה מכיוונם. טאהיונג זרק את התרסיס על הרצפה ברעש ורץ במהירות לצידה של חברתו. הם דילגו על בורות ביוב פתוחים ועל פחים זרוקים. כשהסתובבו לאחור הם גילו כי המרחק בינם לבין השוטרים לא גדול. מזג האוויר הקר של אמצע הלילה הכה בפניהם כמו מחטים.
"קדימה! תרוצי מהר יותר!" צעק טאהיונג מאחורי גבו. בו-רה פיגרה מאחוריו.
"אין לי... רגליים ... ארוכות ... כמו שלך! מה אתה רוצה... שאני אעשה?!" התנשמויותיה הוכבדו בכל מילה נוספת. רגליה שרפו ממאמץ וגופה רעד. החום והקור העזים הרגישו כמו שירפה בגרונה.
לפניהם הייתה סמטה צרה בין חנות מסחרית לבניין דירות. הוא משך את ידה ונעמד עם הגב לקיר, מנסה להסדיר את נשימתו. השוטרים עברו את הכניסה והמשיכו האלה אבל כשלא יראו אותם באופק הם יסובו על עקביהם ויחזרו לחפש אותם באותו המקום.
"אני מצטער..." טאהיונג ניסה לדבר אך קוצר הנשימה שלו השתלט על קולו. "בואי נהייה בשקט עד שהם..." טאהיונג לא סיים את המשפט. פנס סנוור את עיניו. הם מצאו אותם.
YOU ARE READING
i need you ||taekook
Teen Fictionטאהיונג הוא נער רגיל שהגיע אליו גורל אכזר. המשפחה שלו התפרקה ובמקום אבא חדש הוא קיבל בעל מכה שמנצל את אמו. אבל הכל משתנה כשהוא מגיע אל בית המשפט והדין שקיבל שינה את חייו. מה גרם לו להגיע לשם? מה השתנה? ~ הסיפור הזה מבוסס על התאוריות של BTS~ ~TAEKOOK...
