For lifetime- ||Larry stylinson||

חלק 8

ליאם חזר לאחוזה.
הבנים הופתעו שהוא חזר בלי לואי.
הארי הסתכל עליו במבט חסר סבלני, ״הוא לא ישן פה הלילה.״
״הוא אמר לך למה?״ הארי שאל, ״לא.״ הוא שיקר.
״הוא אמר לך משהו עליי? זה בגללי?״
״לא.״ הוא שוב שיקר.
נייל הבין שהוא לא דובר אמת.
״הוא אמר שהוא יחזור מחר אולי. בינתיים הוא אצל לוטי.״
״אצל לוטי? אבל.. אז הוא נזכר.״ הארי אמר בדאגה, ״אני יודע. אמרתי לו את זה.״
״ומה הוא אמר?״
״שככה צריך להיות.״
״מה זאת אומרת ״ככה״?״
״הארי אל תשאל אותי. אין לי מושג למה הוא התכוון.״ הוא שוב שיקר.
הארי לא אמר שום דבר נוסף ועלה לחדרו.
הוא ולואי אף פעם לא דיברו על הרגשות שלהם, אבל הם כן ידעו בערך מה הם מרגישים.
זאין, ליאם ונייל נשארו לבד.
״הוא אמר לך למה הוא לא נשאר פה הלילה, נכון?״
נייל שאל, ״נכון.״
״אז למה שיקרת?״
״כדי לא לפגוע בהארי.״
״הוא באמת אצל לוטי?״ זאין שאל, ״כן.״
״אוף..״ נייל נאנח, ״מה קרה ניילר?״
״כשהוא אצל לוטי הוא נזכר בג׳והאנה.״ הוא אמר בעצב,
״אני יודע. אבל זה טוב עבור שניהם.״
״מה טוב עבור שניהם?״
״המרחק והזמן.״

• • •
בלילה הארי נסע לביתה של לוטי.
היא פתחה לו את הדלת, ״היי, הארי. מה קורה?״
״אני מצויין. מה שלומך?״
״גם אני בסדר.״
״באתי לבקר את לואי. אני צריך לדבר איתו.״
״כן, בטח. הוא בגג.״
״חכי.. לפני שאני עולה, איך הוא?״
״הוא.. לא נראה כל כך טוב. הוא היה נראה כבוי כזה כשהגיע. הוא לא אמר לי מה קרה, הוא פשוט חשב שהוא יכול לעבוד עליי עם חיוכים מזוייפים. הוא עלה לגג וביקש קצת זמן לעצמו.״
״אוקיי. תודה לוטי.״
״בכיף.״
הארי עלה לגג וראה את לואי עומד כשידיו נשענות על המעקה. הוא התבונן על הנוף ונשם את האוויר הקר.
הוא קירב את הסיגריה שהייתה בין שתי אצבעותיו לפיו.
הוא נשם נשימה עמוקה לתוך ריאותיו והוציא את העשן.
״למה אתה לא חוזר הביתה?״ לואי הסתובב במהירות כששמע את קולו של הארי, ״מה אתה עושה פה? לך.״
״אתה מגרש אותי?״
״אני באתי לפה בגללך, הארי.״
״למה?״
״אמרתי את זה לליאם ואני אגיד את זה גם לך: אי אפשר שיהיו 2 לבבות בבית אחד.״
״ליאם אמר לי שלא אמרת לו את הסיבה.״
״אז כנראה שלא אמרתי לו את זה. הייתי שיכור.״ הוא הסביר בפשטות, ״תחזור.״
״לא. לא הלילה.״
״תפסיק להיות כזה עקשן!״ הוא צעק, ״תפסיק אתה!״ לואי צעק יותר חזק,
״מה להפסיק?!״
״תפסיק.. להיות.. אתה.״ לואי גמגם קצת,
״להיות אני?״ הוא שאל מבולבל,
״כן! עם העיניים הירוקות שלך, התלתלים האלה והגומות חן שלך! זה פשוט מוציא אותי מדעתי!״
״גם אתה מוציא אותי מדעתי!״ הוא המשיך לצעוק, ״אני?! איך בדיוק?״
״עם העיניים הכחולות האלה שלך שאני טובע בהן בכל פעם שאני מסתכל עליהן, והשפתיים שלך שאני מת לנשק אבל לא יכול!״
״למה אתה לא יכול?״
״א-אני.. אני צריך ללכת.״
״אוקיי. לך! אתה אוהב לזרוק משהו ואז להיעלם אחרי זה, נכון? אז תלך!״