חושך.
זה כל מה שהעלמה לאבגוד יכלה לראות מהרגע שג'יני וויזלי יצאה מחדר המועדון של רייבנקלו בסערה, מוחה של לונה אמר לה ללכת לג'יני, להסביר הכל, אבל רגליה של לונה בגדו בה, היא עמדה שם, בלי אף לא תזוזה אחת.
ג'יני וויזלי רצה מהמקום, ההליכה האלגנטית שלה הייתה רגילה, עיניה דמעו, אפה האדים, היא שנאה את עצמה באותו הרגע, היא שנאה את לונה, ובעיקר, היא שנאה את רולף. (ה.כ זה בסדר ג'יני, כולנו שונאים את רולף.)
"לעזאזל עם זה." היא מלמלה כשהמשיכה בדרכה למגדל של בית גריפינדור, מנגבת את הדמעות שלה ביאוש, אין טעם בכלל לבכות, הרי מה זה יעזור?
היא איבדה אותה.
"לונה!" צעקה צ'ו כשראתה את לונה יושבת על הספה, הבעת הפנים שלה נראתה חסרת חיים, ודמעות נפלו על פניה.
"צ'ו." מלמלה לונה בשקט, השעה הייתה מאוחרת, צ'ו הופתעה לראות את לונה במצב הזה, בלי שום סימן חיים.
"מה קרה?" אמרה צ'ו, מתקרבת ללונה ומתיישבת לידה.
"ג'יני גילתה, היא נפרדה ממני." אמרה לונה, קולה הנעים נשאר כמו שהוא, מה שהרתיע את צ'ו.
את... את בסדר?" שאלה צ'ו, לונה תמיד חשבה שזו שאלה מטופשת, איך אומרים במקרה הזה שלא? איך מתקנים משפט שלא אמור להיות מקולקל?
"פעם היו ימים שחשבתי שאני בסדר, או לפחות שאהיה. היינו מסתובבות ליד הנחל, כמו שכל כך רציתי, ואני חשבתי: 'היה יכול להיות טוב אם זה היה ככה לנצח' . אבל, כמובן, שום דבר לעולם לא יכול להישאר בדיוק כמו שהוא לנצח." אמרה לונה, קולה הנעים תיקן את המשפט, צ'ו הסתכלה עליה, הייתה לה את אותה הבעת הפנים החסרת-חיים של לונה, היא הייתה בטוחה שאם אחד מהתלמידים היה רואה אותן, הוא היה חושב שמישהו קילל אותן בקללת האימפריוס.
"אני אלך לישון." אמרה לונה, כאילו קראה את מחשבותיה של צ'ו, אם היא לא הייתה מכירה את לונה, זה היה יכול להיות ממש מרשים.
"לילה טוב." מלמלה צ'ו אל לונה, לונה חייכה ועלתה במדרגות אל חדרה, צ'ו עלתה כמה שניות אחריה.
לונה תהתה מי סיפר לג'יני, מי השיג הוכחה ממשית לכך שזה קרה?
הרי, ג'יני לא טיפשה, היא רוצה הוכחה מוצקה, לא זיכרון או שמועה, אלא בסיס של אמונה.
אף אחד לא היה שם, רולף לקח אותה למקום שהיא בעצמה לא ראתה בשנים האחרונות, אז מי בכלל השיג הוכחה?
אבל, למי אכפת?
ג'יני מצאה הוכחה, ואין לה יותר אמון בלונה.
זה די דפוק, כשחושבים על זה.
"צודק." מלמלה לונה לקול בראשה, השותפה שלה לחדר שעוד נשארה ערה לא הבינה מה לונה רצתה, אבל זה היה די רגיל, בנות גילה של לונה לא חיבבו אותה במיוחד.
"ג'יני, איך היה?" שאלה הרמיוני, לא מרימה את עיניה מהספר או מסתכלת על הדמעות של ג'יני, שעוד היו מרוחות על פניה.
YOU ARE READING
הלב שלי, ואולי שלך. (ליני)
Romanceג'יני וויזלי ולונה לאבגוד תמיד היו חברות טובות, מאז השנה הראשונה שלהן כשהן נפגשו ברכבת. ג'יני אהבה את הארי, כולם ידעו זאת, אפילו לונה. אך מה קורה כשג'יני מרגישה שזה לא נכון?
