הלב שלי, ואולי שלך. (ליני)

פרק 6- אני לא מבינה...

עיניה של ג'יני הפכו לפגיעות ברגע, הגוף שלה אמר לה לחבק את לונה, למרות שהלב שלה אמרה לה לנשק אותה, זה יכול להיות?
לא, לא, זה לא יכול לקרות, זה לא אמור לקרות. לונה? לונה היא זאת שגורמת לה לרחף ולצחוק? לונה היא זאת שגורמת לה להישאר ערה בלילות? כל הזמן היא חשבה שזה הארי, אבל אולי היא פשוט התרגלה לרעיון הזה מגיל 11?
מה אם זאת לונה, ולא הארי?

"איך את עושה את זה?" שאלה ג'יני
"מה..?" שאלה לונה
"את... תמיד כזאת חמימה, ויש לך ריח נעים של.. וניל מהשיער, את... את רגועה, את גורמת גם ללב שלי להתחמם.." אמרה ג'יני
"מה? ג'יני-"
"אבל, אבל זה לא הכל! את תמיד... תמיד הכל אצלך-"
"ג'יני..."
"הכל אצלך..."
"ג'יני!"
"מ-מה...?" שאלה ג'יני
"מאיפה את יודעת שהלב שלי חם, ולא קר כקרח?" שאלה לונה, ג'יני שתקה.
"אני כבר לא יודעת כלום..." מלמלה ג'יני
"את לא יודעת, את מבולבלת כי..." אמרה לונה
"כי מה?" שאלה ג'יני
"כי הארי מאוהב בצ'ו, ואת אוהבת אותו.." מלמלה לונה, היה אפשר לשמוע את הפגיעות בקול שלה, העיניים שלה התמלאו דמעות, היא ניסתה לעצור אבל זה המשיך.
"למה את כל כך בטוחה?" שאלה ג'יני, לונה חייכה חיוך מזוייף
"כי ראיתי איך את מסתכלת עליו מהיום הראשון ללימודים, שהכרנו ברכבת..." אמרה לונה, ג'יני הייתה בהלם קל.
"את צריכה אותו, אני לא זאת שאת רוצה"
"ומה אם כן?" שאלה ג'יני
"לא, אני לא.." מלמלה לונה, דמעות עלו בעיניה,
ג'יני הרגישה פגועה, אבל היא לא יכלה לדמיין כמה הלב של לונה מלא בסערת רגשות כרגע.
"את רוצה שאני אלך, נכון?" שאלה ג'יני
"אם רק היית יודעת מה אני רוצה..." מלמלה לונה
"אני מבינה, זה עדיף.." אמרה ג'יני, היא לקחה את הספר שלה והלכה, היא שמעה את לונה מוציאה מעצמה את כל מה שהיא לא הרגישה נוח להוציא, היא באמת הייתה צריכה להיות חכמה יותר, במיוחד עכשיו.

"מישהו כאן?" שאלה הרמיוני, גם היא אהבה ללכת לחלק האחורי של הספרייה, שם היא הייתה מתחבאת מרון והארי ומשתמשת במחולל הזמן בשנה השלישית. "היי?"
"היי..?" אמרה לונה, הדמעות שלה נצנצו על כל פניה
"אה- היי, את חברה של ג'יני, נכון?" שאלה הרמיוני
"כן, כן.." מלמלה לונה
"אני-"
"הרמיוני גריינג'ר, אני יודעת"
"אה.." מלמלה הרמיוני
"את צריכה משהו? אני יכולה לעזור לך" אמרה לונה וניגבה את הדמעות
"רק חיפשתי את ג'יני.." מלמלה הרמיוני
"אה, טוב היא לא פה." אמרה לונה, הרמיוני הנהנה והלכה, לונה שמה לב שנפל לה משהו מהכיס, זה היה פתק, עם הסיסמא לבית גריפינדור. לונה בהתה בהרמיוני בניסיון לא מוצלח לגרום לה להבין שהיא הפילה את זה.
"המוזרה הזאת..." מלמלה הרמיוני והתעלמה.

"ג'יני!" אמרה הרמיוני
"מה?" שאלה ג'יני כשהרמיוני נכנסה לחדר המועדון של גריפינדור
"חיפשתי אותך, ראיתי את לוני- סליחה, התכוונתי לונה, היא בכתה קצת" אמרה הרמיוני, ג'יני הנהנה כשהמשיכה להעמיד פני קוראת עם דין תומאס
"היי דין" אמרה הרמיוני
"היי הרמיוני, רוצה להצטרף? זה סיפור נחמד" אמר דין
"לא, אני חושבת שאני אלך למצוא את רון והארי" אמרה הרמיוני והלכה מחדר המועדון.

"הסיפורים שלך מעניינים, ג'יני" אמר דין
"תודה דין, גם שלך לא רעים" אמרה ג'יני
"ג'ינ-" זו הייתה לונה, היא הצליחה להיכנס לחדר המועדון בגלל הסיסמא שהרמיוני הפילה בספרייה, קולה נקטע כשראתה את דין מתקרב לשפתיה של ג'יני עד למצב שהם מחוברים, זה צבט ללונה בלב.

נ.מ לונה
אני... אני לא מבינה... חשבתי שזה הארי, ולא הייתי בטוחה בכלל, אבל אולי זה הוא? מי זה בכלל? טוב, זה לא משנה, זה ברור עכשיו שג'יני הייתה מבולבלת, כנראה בגלל הארי והבחור הזה, אבל מה אני? אופציה ב'? זה לא מרגיש טוב בכלל..

נ.מ גוף שלישי
לונה הלכה מהמקום לאחר שצפתה בג'יני ודין מתנשקים לבערך 3 דקות, כשהם התנתקו היא ברחה, מפילה את הסיסמא לבית גריפינדור על רצפת המועדון, עיניה התמלאו בדמעות שוב, היא מבינה למה כל זה היה, אבל היא שנאה את זה.
"ידעתי שזו לא אני.." היא חשבה בדרכה לבית רייבנקלו, היא בכלל לא הסתכלה לאן היא הולכת, עד שהגיעה לדלת שחשבה שהיא לבית רייבנקלו, אבל טעתה, זה היה לבית סלית'רין.
"מה את עושה פה?" אמר קול גברי שפתח את הדלת, זה היה דראקו, דראקו מאלפוי.
"בן דוד-? זאת אומרת, דראקו? איפה אני?" שאלה לונה כשנגבה את הדמעות מעיניה, היא התרגלה לקרוא לדראקו 'בן דוד' מתקופת ילדות בגלל שבאמת היה בן דודה, אמא שלה הייתה אחותו של אביו, לוציוס מאלפוי.
"בכניסה לבית סלית'רין, כמובן. איפה חשבת שאת?" שאל דראקו
"זו טעות, מצטערת" אמרה לונה והלכה, היא לא הרגישה צורך לפתח שיחה עם דראקו.
(חייבת להגיד שהחלק הזה מאוד מיותר, פשוט התחשק לי לכתוב אותו)

"וואו..." אמרה ג'יני, היא לא ציפתה להתנשק עם דין, שאת שמו לא זכרה עד אתמול, אבל זה קרה, וזה הרגיש לשניהם רומנטי מאוד.
"דין, אנחנו לא מכירים, לא היית צריך לעשות את זה" אמרה ג'יני
"טוב לדעת שאנחנו לא מכירים, וויזלי" אמר דין, קצת פגוע למען האמת
"בוא נשכח מזה, זה לא קרה" אמרה ג'יני, היא לא ידעה מה בדיוק להגיד, אבל היא ידעה מה היא לא רוצה, את דין. הם בקושי הכירו, אבל כנראה שדין חשב על זה כבר זמן מה, אבל מה שבטוח, אסור לה לספר לרון.

לונה נכנסה לבית רייבנקלו, כמה מהתלמידים שמו לב למבטה העצוב ולדמעות, אף אחד לא ממש התייחס לזה, חוץ מילדה אחת, צ'ו צ'אנג.
לונה הקדישה יחס לצ'ו למרות שהן לא היו חברות, היא עזרה לה בכל פעם שבכתה על סדריק, גרמה להרגיש נוח, להרגיש בבית, לאהוב את עצמה יותר, בלי להאשים אחרים.
לונה עלתה לחדרה וסגרה את הדלת, לא היה לה כוח לנעול בכישוף, היא פשוט סגרה אותה.
היא התיישבה על המיטה, הדמעות יצאו מעצמן, זה כאב, לא כאב פיזי, אלא רגשי.
"לונה?" אמרה צ'ו כשנכנסה
"בבקשה לא..." מלמלה לונה
"אני איתך, כמו שאת איתי..." אמרה צ'ו והתיישבה ליד לונה
"תודה צ'ו, אבל זה שפשוט... פשוט לא חשוב, לקחו לי את המחברת שיקויים, זה לא משנה" אמרה לונה, צ'ו זיהתה את השקר אך הנהנה והניחה לה לנפשה, לונה העריכה את זה.
"אז זהו, היא עם הבחור הזה עכשיו?" חשבה לעצמה לונה, לג'יני כבר היה חבר, מיכאל קורנר מרייבנקלו, הם היו מבלים המון יחד, אבל לונה ראתה שג'יני תיפרד ממנו בקרוב, הם לא היו רשמית יחד אף פעם, רק יצאו לכמה דייטים, וג'יני גמרה את הקשר הזה מהר, אז זה לא הזיז ללונה.
אבל הוא... הם נראו קרובים, ממש קרובים.
לונה השכיבה את עצמה לישון בכוח, זמזמה לעצמה איזה שיר שאבא שלה שר כשהייתה קטנה ומכריחה את עצמה להפסיק לבכות, הראש שלה היה על הכרית, ואחריי כמה דמעות נוספות, היא נרדמה.