אווטאר פאנפיק: ספר ראשון: תחילתו של עידן חדש

פרק 4: המיפירים | חלק שני

טוף בונה בשבט בתים באמצעות כשפות אדמה. היא מרימה (בכשפות כמובן) אדמה מן הקרקע לכדי קירות.
סוקי וקטרה עוזרות להאכיל ילדים קטנים.
סוקה צופה צופה בעניין רב בגבר מקומי מתאמן בלחימה בחנית.
הגוף של אנג נמצא במדיטציה באוהל של ראש השבט. ישנם שני גברים ששומרים מחוץ לאוהל. אנג פוקח את עיניו.
הוא יוצא מן האוהל, מביט בשני השומרים וממשיך הלאה, לעבר ראש השבט שעומדת לא רחוק משם ומשוחחת עם שלוש מנערות שבטה, שתים צעירות ואחת מבוגרת יותר מהן.
"תֵפִטוֹ נֵמָה?" היא שואלת את אנג כשהיא רואה אותו, "כלומר- מה קרה?"
"אני די בטוח שהבנתי מה אני צריך לעשות." עונה לה אנג.
"הבנת איך להביס את הרוחות?"
"לא בדיוק... אבל הבנתי איך לפתור את הבעיה..."
"יופי, נהדר, מתי תוכל לעשות זאת?"
"כשיהיו פה רוחות."
"הן מגיעות בדרך כלל בשעות הבוקר ובערב. תהיה בינתיים עם החברים שלך."
"מה, הן ישנות צהריים?" אנג צוחק, אך מיד נעצר לאור המבט הרציני ומעט נוזף של ראש השבט.
"ניפגש כאן בשקיעה." היא אומרת והולכת.

* * * *

מחוץ לארמון מתחוללת שוב הפגנה. קריאות מוות לצוקו, שבחים לאוזאי, לא מעט אלימות...
צוקו עומד ליד אדן החלון וצופה במתרחש...
מיי נמצאת אתו. היא יודעת שכואב לו לראות את זה למרות שהוא לא יגיד זאת ולמרות שהיה ברור שדברים כאלה עומדים לקרות.
ג׳ונג ג׳ונג מגיע.
"לפנות אותם, שליט האש צוקו?" הוא שואל.
צוקו מסתובב אליו. "לא." הוא עונה. "אני יורד אליהם."
ג׳ונג ג׳ונג מעט המום. צוקו מתקדם. "לא צוקו, הם יכולים לפגוע בך." אומרת מיי.
"זה בסדר." עונה צוקו, "אני רק הולך לדבר אתם."
ג׳ונג ג׳ונג וצוקו יוצאים למרפסת בקומה נמוכה.
כאשר המפגינים מבחינים בהם הם מקללים אותם וצועקים עליהם, חלק אפילו מנסים לפגוע בהם אבל לא יכולים להגיע.
צוקו נעמד מולם. "תקשיבו!" הוא קורא. הם לא מקשיבים לו.
"תקשיבו!!!" קורא צוקו שנית וחזק הרבה יותר וכולם משתתקים.
"אתם רוצים להתנגד- בסדר. אתם רוצים להפגין, אתם רוצים לכעוס- בסדר. אתם רוצים מלחמה? באמת? זה העולם שאתם רוצים לחיות בו, לגדל את הילדים שלכם בו? שזו המציאות שהם יחיו בה? המלחמה הזאת כבר גבתה קורבנות רבים מדי. זה לא שאנחנו מנצחים, אנחנו מפסידים. אנחנו מפסידים עוד ועוד אנשים למלחמה שאנחנו בעצמנו יצרנו. אין פה בית אחד שלא מכיר מישהי או מישהו שנפלו במלחמה. שלא הפסיד. אפילו אני- איבדתי את בן הדוד האהוב שלי- והוא לא היה בוגד כמוני- לא הגיע לו למות. אז נכבוש עוד שטח, אולי יום אחד אפילו אומה שלמה! אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו מספיק חזקים. אבל מה זה שווה? למה אנחנו צריכים את זה בכלל? והמחיר- המחיר כבד מדי. 100 שנים הספיקו ואני הייתי רק בשש עשרה מהן. אנחנו חזקים. בזכות הכוח שלנו אנחנו יכולים לעשות גם דברים חיוביים. אני לא חושב שאני נאור מכם- אני חושב שהרבה מכם הבינו כבר קודם את מה שאני הבנתי רק עכשיו."

* * * *

אנג עומד ליד קטרה שמחזיקה כד מלא במים. "תראי, תראי משהו." הוא אומר לה וניגש אל בחורה שעומדת לא רחוק מהם, עם שיער מקורזל ושפתיים עבות. הוא שם יד על המותן. "מִי." הוא אומר לה. הבחורה מחייכת.
"נֵמַה זִיבָּל אוּדֵרְ צֵלִיסְ אוֹרְגוֹ בָּלְ אָרַהַבְ?" אומר לה אנג.
החיוך יורד מפניה, היא מתעצבנת בן רגע, נותנת לאנג סטירה והולכת. אנג נבוך מאוד. קטרה מצחקקת והוא נבוך עוד יותר.