אווטאר פאנפיק: ספר ראשון: תחילתו של עידן חדש

פרק 15: צוקו לסטריין | חלק שני

אורסה פותחת את דלת ביתה בפני האורח החביב- אירו. "אירו, טוב לראות אותך!" היא מחייכת, "אני כל כך שמחה שבאת." הוא נכנס אל הבית:" טוב לפגוש אותך, אורסה." הוא מחייך.
"לא התראינו מאז ש... מאז..." אומרת אורסה אך לא מצליחה למצוא את המילים.
"כן, מאז שלו-טן נפל..." משלים לבסוף אירו ופניו נופלות בן רגע.
הוא נזכר ביום בו הגיע אל הארמון לאחר המצור בבה-סינג-סה...
הוא ראה את צוקו ואזולה בחצר. הוא חייך כשראה אותם... כשהבחינו בו- צוקו רץ אליו ואילו אזולה נשארה לעמוד באדישות ורק לאחר מכן החלה ללכת לכיוונם של אחיה ודודה. צוקו חיבק את אירו חיבוק חזק.
"דוד, אני מצטער..." הוא אמר, בתמימות מדהימה ויפייפיה. "איך אתה מרגיש?" שאל.
אירו הביט בו, בתמימות שבעיניו, ליטף את ראשו וחייך בעיניים עצובות.
"אני כל כך מצטערת... כל כך הצטערתי לשמוע..." אומרת אורסה ומחבקת אותו.
"אבל לא היתה לי הזדמנות להגיד לך את זה. אפילו לא יצא לנו לדבר מאז... נורא, פשוט נורא..." היא ממשיכה בעצב.
"מה שלומך, אורסה?" אירו משנה את הנושא.
אורסה מביטה בו לרגע ואז עונה:" מוזר!  כל כך מוזר לראות את צוקו שוב... הִתְרַ-זה לא שלא התגעגעתי אליו, התגעגעתי מאוד, אל שניהם, לא היה יום שלא חשבתי עליהם... אבל כבר התרגלתי להיות בלעדיהם... עכשיו פתאום הוא פה... זה משמח, אבל מוזר מאוד. הוא השתנה כל כך."
"הוא בהחלט השתנה." מסכים אירו, "יותר ממה שאת יודעת אפילו..."
"אני מתארת לעצמי... למעשה, בדיוק על זה רציתי לדבר איתך... אני לא יודעת עליו כלום. והבנתי שיש הרבה מה לדעת... אני אשמח אם תספר לי אתה, אירו, צוקו לא מסכים לדבר איתי על זה, ואני רוצה לדעת מה עבר עליו... קשה לי לראות אותו ככה. זה כאילו אני כבר לא מכירה אותו. איפה הילד מלא שמחת החיים שהיה לי? איפה הוא, לאן הוא נעלם?"
אירו מסכים בעצב ובשקט עם דבריה... "אין לי בעיה לספר לך, אבל את לא רוצה לתת לא את הזמן שלו? צוקו נפתח בסופו של דבר, לוקח לו המון זמן אבל בסוף הוא נפתח. זה קורה."
"כן, אבל אני אמא שלו, זה שונה."
"טוב, זה כבר התחום שלך." הוא מחייך. היא מחייכת בחזרה.
"אני רוצה לדעת איך לגשת אליו. כמובן שהוא יספר לי כשירגיש מספיק בנוח, אבל אני כאמא רוצה לדעת, מה קורה איתו ומה קרה איתו. לא... לא יכולתי לעשות את זה בשבע השנים האחרונות, לא הייתי שם בשבילו... נכשלתי לגמרי..."
"אני יכול לשאול למה עזבת?"
"לא רציתי..."
"אני בטוח..."
אורסה נאנחת.

* * * *

סוקה רוקד טווארקינג.
החבורה יושבים בסלון וצוחקים.
"זהו? מספיק?" שואל סוקה. סוקי משיבה בחיוב וסוקה מתיישב במעגל ומסובב בקבוק. הבקבוק נעצר כשהפקק לכיוונה של קטרה והתחתית לכיוון סוקי.
"סוקי... אמת או חובה?" היא שואלת אותה.
"אמת."
"אמת שהרגת פעם מישהו במכה אחת?"
"אני לא הרגתי אותו, הוא לא מת!" מצטדקת סוקי, "מה אני אעשה, הוא תקף אותי מאחור; בלילה; נבהלתי! שידע לא לתקוף אותי." היא מחבקת את רגליה בידה ומביטה למעלה. הם מצחקקים.
"נזכרתי!" קוראת טוף וכולם מפנים אליה את מבטם. "נזכרתי מה רציתי לספר לכם- חשבתי שההורים שלי סיימו לגונן עלי אבל עכשיו הם שוב רוצים לגונן עלי 'מפני העולם'- אני לא מבינה, הם לא מבינים שאני לא חלשה כמו שהם חושבים?!"
"את הסתובבת בעולם יותר משניהם יחד." אומר סוקה.
"בדיוק!"
"לפחות הם רוצים להגן עליך." אומר צוקו.
"בסדר, אבל יש גבול." אומרת טוף.
"לפחות לך יש הורים שדואגים לך, מגנים עליך ושומרים עליך."
"צוקו, זה שאתה הבן של שליט האש לא אומר שכולם צריכים לסבול רק בגלל שאבא שלך זה האיש הכי רע בעולם בערך. טוב? עם כל הכבוד."
צוקו קם בכעס:" הוא לא שליט האש יותר! אני השליט! את יודעת מזה זה?! יש לך מושג מה עברתי בחיים שאת מדברת אלי ככה?!"
"איך אני אדע אם אתה אף פעם לא מדבר על זה?!"
אנג אוחז בידו של צוקו:" טוב, בואו נמשיך במשחק..." הוא מושיב את צוקו ומנסה להשכין שלום ולשמור על הרמוניה.
צוקו עדיין עצבני. אנג מסובב את הבקבוק.
הפקק לכיוון טוף ואילו התחתית לכיוון צוקו.
"אמת או חובה." היא אומרת. "חובה." "חובה עליך לספר לנו על העבר שלך."
צוקו פוער את עיניו. "מה?"
"נו, באמת, טוף..." אומר סוקה בשקט.
לפתע צוקו קם ובורח אל החדר.
"טוף." אומרת קטרה. "בשביל מה?"
"מה? הוא יודע הכל על כולם אבל אף אחד לא יודע כלום עליו." עונה טוף.
צוקו יושב על המיטה עם מבט נפול ורגל רועדת כאשר חבריו נכנסים אל החדר.
"זה סיפור ארוך..." הוא אומר. קטרה מתיישבת לידו, לצדה מתיישב סוקה, וסוקי, אנג וטוף יושבים על הרצפה.
צוקו נאנח.
"הכל התחיל לפני שבע שנים..." פותח צוקו. בפעם הראשונה הוא מדבר על זה עם מישהו שהוא לא אירו. זו הפעם הראשונה הוא מספר את סיפורו בקול והפעם הראשונה שהוא מספר זאת לחבריו. "בן דוד שלי נפל בקרב. הוא היה הבן היחיד של אירו..." חבריו המומים. כמעט כולם פוערים את העיניים ואת הפה. הם המומים. לא היה להם מושג שאירו אב שכול, וגם לא שצוקו איבד אדם שקרוב אליו. הם אפילו לא חשבו על זה מפני שהוא מאומת האש... "ואז אמא שלי עזבה..." הוא ממשיך, "היא לא סתם עזבה היא פשוט... נעלמה... חשבנו שהיא מתה... אבל השנה, בליקוי החמה, התברר לי שהיא עזבה כדי להגן עלי. שליט האש אזולון-סבא שלי-ציווה על אבא שלי להרוג אותי. הוא אמר שאם הוא רוצה את הכתר הוא יצטרך להקריב אותי, כעונש על החוצפה שלו; והוא התכוון לעשות את זה. כשאמא שלי גילתה על כך היא... היא בעצם עזרה לו לרצוח את סבא שלי, כדי להגן עלי..." כולם מקשיבים לו בקשב רב. הם המומים מהסיפור ואין להם מושג שזו רק ההתחלה...