My Devil or My Angel?

ווליאמס-

-"סלחו לי שאני מפריע אך אני צריך את וויל"
לוק שלח אליי מבט מבולבל, נעמדתי והלכתי בעקבות השומר "אני אחזור ממש עוד רגע" סיננתי ללוק
'זה אף פעם לא מבשר טובות' חשבתי לעצמי ונאנחתי

גם כאשר יצאנו מהאולם לא הרגשתי הכי בטוח בעולם אז לחשתי לשומר: "מה היה כל כך דחוף להוציא אותי משם עם כל כך הרבה רושם?"
הוא החזיר ברישמיות "סלח לי אדוני, אבל יש לך טלפון מהממלכה"
בעודי מבולבל מההכרזה שלו,הוא הביא לי מכשיר נייד שנראה קצת כמו פלאפון, הסתכלתי עליו בשאלה ועניתי
"הלו?"

"-או, תודה לאל שהגעת בשלום" אוטומטית נרגעתי כששמעתי את הקול העצבני של קריס "תודה רבה באמת על העדכון וויל"

"שלום גם לך קריס" עניתי תוך כדי חיוך ואז המשכתי "אז מה זה המכשיר הזה ובמה זכיתי שכבודה מתקשרת אליי?"

-"כבר הגעת למחנה הזה והספקת לשכוח? הבטחת לי שתיהיה זמין לחדשות ואיך חשבת שנתקשר אחד עם השני כשאני תקועה עדיין בחור הזה
דרך יונת דואר?"

"יש אמת בדברייך. אבל אנא ממך פעם הבאה אל תעשי את זה כל כך דרמטי. כבר התחלתי לחשוש שמשהו קרה"
באתי להמשיך אך אז שמעתי ברקע את אמא שלי שואלת את קריס מה היא עושה, וכשקריס לא הצליחה למצוא תירוץ מספיק מהר אימי אמרה לה לעזוב אותי בשקט ולתת לי זמן להתמקם ולהסתגל למקום
אני בתגובה רק ציחקקתי ויכולתי לדמיין את קריס מגלגלת עיניים

"שמעת את הבוסית.
תמסרי לה את געגועיי. " אה ו.. גם לאבא אם הוא במצב רוח כמובן" הוספתי בלחש ואז הוספתי "אוך יש לי כל כך הרבה מה לספר לך וזה רק היום הראשון"

-"כן כן אני אמסור. ותחכה בסבלנות עד היום שקבענו ותזכור 5:00!!
עכשיו אני חייבת לנתק לפני שיקחו לי את המכשיר. כבר הודעתי לכולם שהוא נשאר אצלי. רק שתדע שמאז שעזבת הכאב ראש התמידי הוכפל
ביייי"

"להתראות קריס" השבתי
לרגע היה נדמה לי ששמעתי את המלמולים שלה עם עצמה תוך כדי שהיא הולכת למשרד באנרגיות האופייניות לה.

לא לקח לי הרבה זמן עד שנזכרתי איפה אני וחזרתי למציאות. ישר התאפסתי על עצמי והופתעתי לגלות את השומר עדיין עומד לידי,
אמנם כמה מטרים ממני אך לפי מה שהוא שידר ידעתי שהוא הצליח לשמוע כמה קטעים מהשיחה
ניגשתי אליו וטפחתי לו מעט על כתף
" קח קצת חומר למחשבה ממני.
ראשית המכשיר הזה נשאר אצלי ככה שיציאה דרמטית מהאולם כשכולם מסתכלים לא נחוצה פה. ושנית לפי מה שזכור לי, לא הכי מנומס לצטט ולשמוע שיחות של אנשים אחרים"
הוא ישר נעמד זקוף יותר ואמר בטון הכי רשמי שהיה יכול להפיק ואמר "כן אדוני, סלח לי" מתוך הרגל הוא חיכה שאתן פקודה בשביל שיהיה משוחרר ללכת.
עד כמה השומרים פה יכולים להיות טיפשים אפשר להבין?
"שומר נכבד האם אני באמת צריך להזכיר לך איפה אנחנו נמצאים או שאתה יכול ללכת בכוחות עצמך ולהמשיך לעשות את העבודה שלך כמו שצריך?!"
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ואמר בחיפזון "כן אדוני, מצטער על הטרחה.. ה-המשך ערב טוב" הוא קד קידה קטנה והלך כל עוד נפשו בו.
כל מה שאני עשיתי היה לגלגל עיניים ולהכניס את המכשיר לכיס של הטרנינג ובזה נכנסתי בחזרה לחדר אוכל