בבקשה שאני חולם.
בבקשה שמישהו יגיד לי שאני חולם
שפשפתי את עיניי בשנית, מתקשה להאמין למה שאני רואה.
קיוויתי בכל נשמתי שבגלל העייפות, השעה וההשפעה הממושכת שלי בסמים לאורך השנים משפיעה.
אני בטח הוזה,
זה בטח הזיה
אך בתוך תוכי זה כאב יותר מכל הנגאובר שחוויתי אי פעם.
זה כאב כי ידעתי שזה לא ושאני לגמרי נמצא במציאות.
נמצא עמוק בתוך המציאות.
והאם המשפט "לפעמים חלומות מתגשמים" קיים,
אצלי הוא קיים כ "לפעמים סיוטים אמתיים".
ואיך לכם התחיל היום?!
כי אני התחלתי אותו בכך שראיתי את רוז ומראלין מסתכלים אחד על השני
אבל זה לא היה סתם עוד מבט תמים
זה היה מבט כה עמוק שגם במרחק שבו עמדתי הייתי מסוגל לראות שהם חווים מומנט
ואז רוז התקרבה אליו ולחשה לו משהו.
ואני, המסתכל מהצד נתקפתי סחרחורת ואם כל כמה שרציתי לקחת את הרגליים שלי, לעוף משם לחזור למיטה שלי ולדמיין שכל זה לא קרה,
לא הייתי מסוגל.
קפאתי ולא משנה כמה המוח שלי ציווה, הגוף פשוט סירב לתפקד באותם רגעים.
אז כל מה שיכולתי לעשות זה להסתכל על הנעשה בחוסר אונים
והדבר הבא שאני רואה זה-
שראשה של רוז מונחת על הכתף של מראלין וראשו מונח על שלה
הוא מחמם אותה בזרועו הפנויה.
זה יותר כואב מכאב של חרב או דקירה
כי זה פצע שלא ניתן לאחות,
אי אפשר לרפא פצע לאחר שנפגע אנושות.
כל כך רציתי ללכת להחטיף ולהרביץ למראלין באותם רגעים
איך הוא מעז לעשות לי את זה?!
אחרי כל מה שהוא אמר לי אתמול?!
באותו הרגע תהיתי האם באמת יש לנו את כל הזמן שבעולם
האם הוא באמת יחכה לי?!
כי לפי מה שאני רואה מולי התשובה היא די משמעית....
התקשיתי להאמין שהסיוט הכי גדול שלי באמת קורה
אבל גם רציתי להעיף את רוז ממנו
מי את שתשימי עליו את הראש ככה?!
מי את שתתחממי מהחום גוף שלו
מי את שתנצלי את הטוב לב שלו?!?!
ברור לי שאני לא חושב בהיגיון כרגע
אבל זה לא ממש הפריע לי
כל מה שרץ לי בראש שוב ושוב זה השאלה והתהייה של;
'מה אתה עוד רוצה ממני?!'
מה אני עוד צריך להרגיש שעוד לא הרגשתי.?
הייתי כל כך אבוד
נזכרתי ברגעים המיוחדים שהיה לנו כמה שעות קודם, ערב לפני,
שהרגשתי יותר מכל הרגעים שלנו יחד שהוא ככה🤏 קרוב מלהיות שלי.
לו רק היה לי מספיק אומץ אז.....
**אתמול בערב**
"מארלי!!!!! אתה לא תאמין מה מצאתי" הכרזתי ובאתי אליו בריצה לאיפה שהוא ישב
הוא גלגל עיניים והסתכל עליי במבט מתריס בזמן שאני הרמתי כתפיים כחף מפשע "בפעם המיליון ואחת זה הספרייה פה קיילו!" "המיליון ושתיים" קרצתי לו ועצרתי אותו רגע לפני שבא להמשיך בספר קריאה הלא מעניין שלו
"רגע! הפעם באמת לא באתי סתם להפריע לך. באתי עם סיבה!!"
"נו טוב, מהר" הוא האיץ בי והוריד את הספר לשולחן
"מקווה בשבילך שהפעם זה משהו מוצדק ששווה את העצירה וההפרעה הזאת כי אחרת אני לא יודע מה אני אעשה לך"
"שווה או לא אתה תחליט..." מלמלתי ומיד המשכתי ולבקשתו, בטון יותר נמוך מהרגיל שלי
"וכמו שאמרתי מקודם לפני שהשתקת אותי.... אתה לא תאמין מה מצאתי!!
אתה זוכר את העששיות שהכנו ביחד באיזה כיתה ו??"
"כן..." הוא ענה בחשש וצפייה יחד
"אז מצאתי אותם כאן!!" הוא הוריד לי כאפת שטות וכעת שפשפתי אותה בכאב
"אאוץץץ למה זה היה"
"אתה אמרת שאיבדת אותם או שהם טבעו או שנשרפו לך כל פעם ששאלתי איפה הם!" מראלין אמר בכעס והפעם אני הייתי זה שצריך להשתיק אותו
'"שושששש אל תרים את הקול זה ספרייה"
והתחמקתי מעוד תנועה לא צפויה שאיימה לבוא
"בסדר בסדר אני יודה באמת,
מה שכנראה קרה זה ששכחתי אותם כאן במחנה באחת מהשנים שלנו פה בקיץ ובגלל שתיארתי לעצמי שהם כבר לא קיימים יותר לא טרחתי לחפש
אבל ידעתי שתכעס עליי אז כל פעם המצאתי תירוץ אחר... ידעתי שהם היו בעלי ערך בשבילך"
הוא נאנח ואמר "ידעתי שאני זה שצריך לשמור עליהם. היה טיפשי מצדי לסמוך עלייך"
"היייי אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא שעכשיו מצאתי אותם והם עדיין חיים!!!"
הוא הרים גבה למרות הטון המתלהב שלי
"טוב אולי קצת מלאי אבק ומקומטים אבל עדיין חיים!"
הוא נענע את ראשו אך לא יכל שלא לחייך
ולאחר שחלפו בינינו כמה רגעים שקטים שאלתי
"נו אתה בא?? למה אתה מחכה?!"
הראתי לו את העששיות ביד אחת שלי, הסתכלנו אחד על השני במבט כזה שאומר הכול בלי דיבור ולקחתי את ידי האחרת הפנויה, תפסתי בידו ומבלי לשאול אותו התחלתי לרוץ ולדהור לעבר המקום שלנו.
עברנו את השלט 'מחנה קלינסטון' הגדול שהיה מואר בלילה ואז המשכנו עוד קצת עד שרואים פניה שמאלה ואז ישר 20 צעדים ואז עוד כמה פניות מסובכות שבקושי רואים או מבחינים בהם
עד שמגיעים למקום שטוח באמצע וריק מעצים, מצמחייה או בכללי מחיים כלשהם
מה שכמובן היה מוזר ולא רגיל כי זה ידוע שאנחנו מוקפים ביערות וכו.
בעבר, כשרק גילינו את המקום הזה היו לנו כל מיני תאוריות מופרחות כמו האם זה תוצאה כלשהי מהמלחמה של השטנים והמלאכים בהיסטוריה של מלאריה העתיקה או שזה פלישה כלשהי של בני האנוש....
אבל ההתעסקות לא חשובה
מה שחשוב שזה נהפך למקום שלנו וזה מיקום מצוין להפרחת עששיות בלילה.
כמובן שידענו שזה מעשה אסור, לצאת מהמחנה בשעות הלילה
אך כבר עשינו את זה כל כך הרבה פעמים וכמעט אף פעם לא נתפסנו, ככה שהיינו כבר מיומנים בזה.
כשהגענו כל אחד לקח את העששית שלו ומראלין בחן את שלו ביתר תשומת הלב האופיינית לו.
"מה שעשיתי כאן עם כל הגלקסיות והכוכבי לכת זה מעורר בי הערכה וגם חלחלה בו זמנית.
הייתי כזה חנון בכיתה ו?!"
צחקתי למשמע ההגדרה הישירה שלו "כן... אני בהחלט זוכר שזה היה הקטע שלך באותה תקופה. האסטרולוגיה כל כך עניינה אותך אז והיית כל כך בתוך זה עד שהיה קשה לשכנע אותך לקשט את העששית בדרך אחרת"
ולאחר מכן פניתי להסתכל על האחד שלי
"אבל לפחות שלך עם משמעות.... אני לעומת זאת עוד מנסה לפענח מה בדיוק עשיתי ומה בדיוק אני רואה כאן"
הוא ניסה להשתלט על צחוקו אך לאחר שלא הצליח הוא פרץ מצחוק "כבר בגיל הזה התאפיינת בחוסר החלטיות שלך. כנראה היה לך יותר מדי רעיונות של מה לעשות ובמקביל ראית את כל הילדים האחרים כבר עם רעיונות אז פשוט התחלת לבחור צבעים אקראיים ולעשות קשקוש אחד גדול" הוא המשיך לצחוק ובין לבין הוסיף "היית משוכנע שזה יצירת אומנות ולא הפסקת להשוויץ בזה"
התפעלתי מכמה שהיצור הזה זוכר "איך אתה זוכר את כל זה?? זה היה מלפני כל כך הרבה זמן"
הוא הסתכל עליי וחייך "איך אוכל לשכוח את הניצוץ בעיניים והאושר שלך כשהכרזת בקול שאתה יכול למכור את זה ולהפוך למיליונר"
"באמת נשמע כמוני...." גיחכתי ואז שאלתי
"טוב אתה מוכן?!" "מה זאת אומרת, נולדתי מוכן."
אז יישרנו את העששיות שלנו, הדלקתי בעזרת מצית שתמיד נמצאת לי בכיס את הפתילה והעפנו אותם לשמיים
"אךך הזמנים הטובים" נאנחתי והסתכלתי על שתי העששיות עפות לאט לאט בשמיים "הייתי עושה הכול בשביל לחזור לשם. שלא היו לנו דאגות בכלל"
המשכתי להסתכל על העששיות, הן הסתחררו אחת עם השנייה והחליפו מקומות סביב עצמן עד שזה נראה כמו מאין ריקוד כזה
ריקוד יפה מואר וקסום.
"הדבר הזה כזה יפה ומהפנט" אמרתי תוך כדי שהמשכתי להסתכל על יופיין עד הרגשתי את מבטו עליי.
"לגמרי.." הוא מלמל
היססתי מעט אך לאחר כמה זמן יישרתי את מבטי אליו ומבטנו נצלבו.
העולם עמד מלכת ופתאום הרגשתי איך שיערי גופי סומרות מהחשמל שנוצר בחלל בינינו.
הרגשתי שאני טובע עמוק בתוך העיניים האפורות האלו
"א-אתה בכלל לא הסתכלת על העששיות" הופתעתי לשמוע את עצמי מגמגם
מה לעזאזל קורה איתי?
"הסתכלתי על דבר מהפנט ביופיו לא פחות." הוא אמר ובקולו לא נשמע כל היסוס, הרגשתי איך אוזניי מאדימות ואיך הלב שלי מתחיל לפעום חזק
YOU ARE READING
My Devil or My Angel?
Fantasy~~הסדרה "עיר המלאכים" משתתפת בתור מידע לעלילה~~ הסיפור שלנו הינו מדובר על שני נערים. שניהם גרים בארץ הנקראת מלאריה. מלאריה שונה משאר המדינות והמקומות בעולם הם גדלים במקום שכולם חיים בהרמוניה. במקום שחינכו אותם לחיות בשלום למרות השוני שיש בין כל הא...
