My Devil or My Angel?

ווליאמס-

באותו הלילה לוק לא חזר לבקתה
תיארתי לעצמי שהוא ישן אצל מארלין וקיילו.
אמנם אני רגיל להיות לבד וביליתי את רוב חיי בין הקירות אך פתאום גם תחושת הבדידות תקפה אותי.
כנראה שזה בגלל שבשבועות האחרונים הייתי מוקף כל הזמן באנשים ובחברה שאני לא רגיל להיות בה
בהתחלה כעסתי על זה שהוא עזב והתחמק ממני אבל בסוף הבנתי שאני צריך לנצל את הלבד הזה עכשיו בשביל להבין מה לא עשיתי בסדר שזה הגיע למצב הזה.

באותם הימים היה מתח מורגש באוויר וזה קרה בכל פעם שהיינו ביחד
בשולחן, במועדון, בחוגים.
בהכל.
"טוב אתם מוכנים לדבר ולהסביר מה לעזאזל קורה בניכם?" מראלין בסוף נשבר ואמר
"כן.. אי אפשר להמשיך ככה אתם לא מתנהגים כמו עצמכם כבר תקופה" קיילו הוסיף
יצרתי איתו קשר עין רגעי הוא שלח לי מבט מלא משמעות ואז הוא השפיל את מבטו והמשיך לשחק באוכל כאילו הוא אוכל
נאנחתי והמשכתי גם אני לאכול
הם בתגובה גלגלו עיניים ובלית ברירה המשיכו לדבר כי אחרת היה ממשיך להיות שקט וזה ידוע שקיילו לא מסוגל עם שקט
בטח שלא כזה.
לעולם לא חשבתי שיהיה לי כזה חוסר שקט נפשי כמו שקורה לי וזה בא לידיי ביטוי במצבי רוח שלי, בחוסר השינה בלילות
במילים אחרות רק עכשיו אני מבין מה היצור הזה עושה לי וכמה הוא שינה לי הרגלים ושינה אותי עצמי.
אני מרגיש שאני יוצא מדעתי כשאני רואה אותו ברחבי המחנה ואין לי דיבור איתו
הוא מתעלם מעצם קיומי ומחכה למשהו שאין לי מושג מה או איך להביא אותו ליידי ביטוי
מה הייתי עושה על מנת לקבל חיבוק
רק חיבוק אחד.
במיוחד כשהיה לנו רגע כבר יותר אינטימי מזה.

בסוף מידיעה שזה אף פעם לא יגמר החלטתי להעסיק את עצמי קצת אז הלכתי להיפגש עם טוני במועדון.
מאז השיתוף פעולה במשחק יצא לי להתחבר אליו
"אז מה טוני מה אתה מספר מה חדש?"
"וואלה לא הרבה האמת, דווקא נראה לי שאתה עובר הרבה יותר אקשן ממה שלי יש"
גילגלתי עיניים "עזוב לא מדברים על זה. קורים מלא דברים ביחד ואני לא יודע מה לעשות כבר" ונאנחתי
"אתה יודע מה עושים במקרים כאלו כן?!"
הוא הסתכל עליי בפרצוף ערמומי ואני בתגובה הרמתי גבה
"בוא אני יודע בדיוק מה אתה צריך."
הוא קם לפתע ואני קמתי והלכתי בעקבותיו
מעניין לאיפה פנינו מועדות
הלכנו לאיפה שהחוגים מתקיימים אך כשהגענו לאולם מצד שמאל הוא עצר בנקודה מסוימת והתחיל להזיז כל מיני דברים גדולים ורק לאחר שסיים את מעשיו, נגלה לעיניי גרם מדרגות שלא שמתי לב שהיה שם בכלל.
הוא הסתובב אליי ואמר בקול חלש למרות שלא היה שם איש מלבדנו "שששש אל תגלה לאף אחד אבל זה המקום המושלם בשביל להוציא אגרסיות במקרה הצורך"
הנהנתי, בתגובה הסתכלתי לצדדים ליתר ביטחון וירדתי במדרגות אחריו

"ואוו!!" הייתי בהלם "הגעתי לגן עדן ולא אמרו לי?!" שאלתי בהתפעלות
"זאת אחלה הגדרה לכך"
טוני הוביל אותי למין מכון כושר תת קרקעי;
היו שם שקי אגרוף, הליכונים וכל מיני אביזרים ומכשירים מיוחדים לספורט ולהתאגרפות בעיקר
עכשיו גם הבנתי למה האלילים הגדולים שיבחו את טוני בשרירים, זה לא סתם.
טוני הלך להביא כפפות ומגנים ונכנסנו לאחת הזירות שהיו שם (והיו שם הרבה כאלו)
"למה המקום הזה קיים ולא עושים עם זה משהו או מנצלים את זה כמו שצריך??" שאלתי כלא מאמין והתכוננתי לתקוף ולהתחיל להוציא עצבים
"פעם, אחד מהמאפיינים הכי גדולים של מחנה קלינסטון היה באמת הקרבות אגרוף.
היה טורנירים באופן כמעט קבוע, יצורים מבחוץ היו מגיעים לראות את הקרבות גם אנשי פרסום ובידור לפעמים וכו.
ניצחנו גם במלא תחרויות מבחוץ
אך מה שקרה, זה שתוך כדי היה מספר יצורים שהיו מגיעים באופן קבוע ואז לאט לאט הם התחילו להתמכר לזה והתחילו להמר מי ינצח ומי יפסיד ובכך שחכו שבסוף מדובר בבני נוער כמונו שאמנם אהבו את התחום אבל עדיין היו במסגרת המחנה.
ואז בכלל הוציאו את הסוג קרבות הזה מהחוק וזה עבר למחתרת באופן סודי אם ממש רצו בכל זאת לקיים אותם.
אבל הקטע היפה הוא, שמאז המתחם הזה ננטש
ולא טרחו לעשות עם זה משהו כי כולם יודעים שזה גם ככה לא בשימוש ועבר זמן מאז אותה תקופה.
זה הבית השני שלי
אני יכול להיות פה שעות בלי שאף אחד ידע או ישמע אותי כי כמו ששמת לב זה כמה קומות מתחת לאדמה"
טוני הסביר תוך כדי שהוא מתגונן מהאגרופים שלי
"ממש שעת סיפור" אמרתי בחיוך משוחק אהבתי"
המשכנו ככה לעוד כמה זמן
עד שהזמנתי אותו לקרב
ובסוף -כשהוא כמובן ניצח- שנינו נשכבנו על הזירה מתנשפים ומחויכים
"זה היה טוב" טוני אמר ואני הסכמתי "בדיוק מה שהייתי צריך"
"אמרתי לך." היה שקט לכמה זמן ואז המשיך לומר "תנצל את המקום הזה בשביל לברוח אם אתה מצוברח ואין לך כוח לאלו שם למעלה." הוא הצביע לעבר מעלה
"תודה, זה באמת הצליח לשחרר אותי קצת"
"ויהיה טוב, אל תדאג יותר מדי ובקרוב תראה שהדברים יסתדרו מעצמם"
"אני מקווה"