My Devil or My Angel?

מארלין-

לחשוב על קיילו במצב כל כך מביך כמו זה שהולך לקרות היה יותר מדי בשבילי ולכן דאגתי לא להיות בסיטואציה,
גם בשביל הכבוד שלו וגם בשביל הכבוד שלנו בתור חברים. 
אז הלכתי בטענה שיש לי שירותים ולאחר כמה זמן כשחזרתי לכיוון האגם, ראיתי יצורים הולכים לכיוון השני, תהיתי לעצמי מדוע
וכשגבולות האגם נגלו לעיניי שמתי לב לקיילו ורצתי אליו.
כשהגעתי התכופפתי אליו ואמרתי "מצב די מבאס לא ככה?" הוא השיב לי בחיוך קלוש "אתה יכול להגיד את זה ככה, תלוי איך מסתכלים על זה."
"לפחות הכל מתועד, שיהיה לי למזכרת כל פעם שאהיה מצוברח" התגריתי בו 
"טוב ספגתי מספיק עלבונות והשפלה להיום אתה לא חושב?? אם בשביל זה באת אני אסתדר כבר בעצמי" הוא השיב בטון נעלב הסתובב כשגבו מופנה אליי וצלל למים במחווה. גילגלתי עיניים בשעשוע 'הוא כזה דרמטי כשהוא רוצה'  חשבתי לעצמי וחיכיתי שיעלה לקו המים. 
אך לאחר כמה שניות טובות שאני מחכה והוא לא עולה התחלתי להילחץ מעט "קיילו?!"
אין תשובה
"קיילו זה לא מצחיק אותי" קמתי מהר וחיפשתי עם מה להוציא אותו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אך מהרגע שראיתי שמופיעות עוד ועוד בועות- כנראה מהמקום שהיה-  לא חשבתי פעמיים וקפצתי למים.
התעלמתי מגל הקור שתקף אותי וסחבתי אותו אל מחוץ לאגם וידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא להציל אותו מהמצב הזה.
נאלצתי להיזכר בשיטות שלימדו אותי בעבר וחייב לציין שבתור ילד קטן זאת חוויה לא נעימה ואפילו קצת מגעילה אך בסיטואציה הנוכחית הבנתי שאין לי הרבה ברירות
אז נשמתי נשימה עמוקה ושמתי את ידי על חזהו כלומר- קישרתי בין הגוף שלי לגוף של קיילו
ולאחר מכן התקרבתי אליו וחיברתי את פי אל שלו על מנת לקבל גישה נוחה יותר למים שנתקעו בתוכו ואחרי בערך דקה שתיים, התנתקתי ממנו
ובעזרת כל מיני תנועות ידיים זורמות של כשפות מים, לאט לאט המים יצאו מפיו ורק לאחר שקיילו רוקן סופית
עצמתי עיניים, מקווה בלבי שהצלחתי כי המהלך הזה דורש ריכוז ודיוק- מה שלא כל כך היה לי באותם רגעים בגלל הדאגה-
אז חיכיתי
וחיכיתי
וחיכיתי
עד שסוף סוף שמעתי אותו נושם בחדות ומיד אחרי זה משתעל רבות.
רק כשראיתי שהוא שוב בסדר הוצאתי את כל האוויר שכנראה היה תקוע אצלי בפנים כל הזמן הזה,
שמתי את ידי מאחורי ראשו ועזרתי לו להגיע למצב ישיבה תוך כדי שאמרתי/צעקתי; "מטומטם! הפחדת אותי!! זה הפעם האחרונה שזה קורה שומע??! לא בצחוק ולא בכאילו"
הוא השיב "בסדר! מבטיח. תודה על..." ועצר כשהבין את מהלכי
מיהרתי לעצור אותו לפני שיפלוט משהו מביך לא פחות מכל הסיטואציה "אל. תוסיף. מילה. הצלתי אותך וזה מה שחשוב. אנחנו ממש לא נדבר על זה לא עכשיו ולא בכללי יש?" ניסיתי להישאר רציני אך מסיבה כלשהי התחלתי להסמיק. 
הוא רק בהה בי, בלע את רוקו באופן מורגש לחלוטין והנהן.
אני לא יודע איך להסביר את זה אבל באותו הרגע הרגשתי שהיה חשמל באוויר. הסתכלנו אחד על השני ואף אחד לא העז לנתק את מבטו ראשון, זה אף פעם לא קרה לי....
הרגשתי פתאום חשוף למבטו, הרגשתי שהוא רואה אותי (בלי קשר לזה שהחולצה שלי הייתה רטובה עד תום ושקופה לחלוטין) אלא רואה אותי כמו שאני. מסתכל ומחפש את מה שהפה לא אומר אבל העיניים כן אומרות.
זה רגע שאני לא הולך לשכוח בקלות בזמן הקרוב.
הוא העיף מבט על גופי אך הפעם היה במבט הזה משהו אחר, היה שם ניצוץ של תשוקה ועוד משהו שלא הצלחתי לפענח
זה תפס אותי לא מוכן.
כחכחתי בגרוני והופתעתי לגלות שהקול שלי לא היה הכי יציב "כ-כדאי שנחזור, שלא תהיה חולה.. זה הדבר האחרון שחסר לי עכשיו." 
וכשראיתי שהוא לא משיב שאלתי "איפה הבגדים שלך?"
בקושי הצלחתי להבין אותו כי שפתו רעדה;
"אה.. נ-נראלי ש... שראיתי כמה יצורים של קאי לוקחים לי אותם כשהם ה-הלכו.."
גילגלתי עיניים ואמרתי בחריקת שיניים "למה זה לא מפתיע אותי" ואז העפתי מבט על גופו "אז תישאר פה רגע- בלי לא לעשות בעיות. אני אלך להביא לך מגבת ודברים חמים"
הוא הנהנן באיטיות ואמר תודה בלחש
פתאום הבחנתי כמה עייף הוא נראה.