My Devil or My Angel?

רוז-

אני מודה באמת, נעלמתי לתקופה ארוכה
וסליחה על זה...
מקווה שעדיין יהיה מי שיקרא💜
בכל מקרה תודה לכם קוראים שלי על הסבלנות.
אני אשתדל לעבוד קשה יותר בשבילכם,
ולעת עתה תהנו משני פרקים מלאי אקשן וסוערים ברגשות....

~~~~~~~

כמה ימים לאחר שהלכתי לאחות בשביל הכדורי שינה (כמו שלוק ביקש ממני לעשות) החלומות שלי רק הלכו וקיבלו יותר צורה..
ואם נאמר את האמת אני לא בטוחה אם זה טוב או לא;
כי מצד אחד הם כבר לא ממש מופשטים ומבלבלים.. אבל מצד שני, הם גם מרגישים יותר מציאותיים ובנוסף לזה, אני יותר זוכרת משהייתי זוכרת לפני.
והלילה קרה לי בדיוק אותו הדבר.
הייתי בחדר של קיילו ומראלין
כשמצאתי את עצמי רצה ביער;
הייתי בצורתי האמיתית ורצתי במהירות לא אנושית
ולכמה רגעים הרגשתי חופשיה
אז לאחר כמה זמן של ריצה בלתי פוסקת נעצרתי בשביל לנצור את הרגע הטוב הזה
אך הרגע הזה מאוד מהר חלף כשאיימה איפפה אותי לפתע
ההרגשה הזאת הייתה זרה לי, הרי היערות הם הבית שלי
ופתאום ראיתי איך הכל סוגר עליי,
העצים
השיחים
חיות הלילה
ובעיקר האוויר לנשימה.
הייתי חנוקה מכל הכיוונים והבחינות,
זה היה חוסר אונים מוחלט.
מצאתי את עצמי רצה בשנית, אך הפעם אף מהר יותר ממקודם
והפעם במטרה לרוץ עד שאצא מהיער האפל הזה.
אז המשכתי והמשכתי ותוך כדי תנועה
אני שומעת רעש תקתוק של שעון כמו פעם,
תיק תק
תיק תק
תיק תק...
זה שיגע אותי
לא משנה כמה רציתי שזה יפסק זה לא הפסיק.
ובמקביל הריצה נהפכה להיות כזאת שלא משנה כמה אני מתקדמת אני נשארת במקום.
כאילו אני רצה במסדרון שהולך ונהיה צפוף יותר ככה שלא רואים את האופק, את הסוף שלו.

היה נדמה לי שרצתי במשך כמה שעות טובות
בעוד שהתיק תק...
הזה
כבר ממש התחיל להלחיץ אותי
זה היה נשמע כאילו משהו סופר לי את הזמן לאחור
וכשכבר הייתי על סף ייאוש נגלה לעיניי במרחק מה קצה של צוק.
אז למרות שהצעדים שלי היו אינסופיים ואיטיים, המשכתי ללכת
עד שאכן זה קרה והגעתי לצוק.
כשסוף סוף הייתי בנקודה גבוהה, ראיתי את הירח המלא והיפה
ובעקבות כל הרעש והאימה שהייתה שם למטה השקט כעת היה רועש.
השקט הרועש הזה היה לי מוכר במידה...
הסתכלתי על הירח והתחלתי לייליל בהקלה.
ותוך כדי שייללתי הסתכלתי על השמיים העוצרי נשימה בגודלם
עד שקרה משהו מוזר;
הכוכבים התחילו לזוז ולהתערבב בניהם בסדר כזה שהיה מוזר עוד יותר-
בהתחלה הם הסתדרו בצמדים של מספרים גדולים כמו 80, 60 40, אך לאט לאט הם נהפכו לקטנים יותר כמו 20, 10 ו5
וברגע שזה קרה השעון כאילו חזר לפעול מחדש אך הפעם זה נשמע חזק יותר מאי פעם בגלל הדממה ששהתה במקום הגבוה
תיק תק...
תיק תק...
תיק תק....

~~~~~~
~~~~
~~

קמתי בחדות כשהייתי בטוחה שהשעון המעורר צפצף
הסתכלתי ימינה ושמאלה ונשמתי לרווחה "לפחות לא הערתי אותם..." אמרתי לעצמי בשקט,
ישר התחלתי לא להרגיש בנוח
היה לי ממש חם אז ניגבתי בהיסח הדעת את מצחי והופתעתי לגלות שהזעתי מאוד, הסתכלתי אחורנית וגם הכרית שלי הייתה ספוגה מים
נישמתי הייתה קצרה כאילו הרגע רצתי מרתון או משהו
מוזר....
בלעתי את רוקי בגרוני היבש והכרחתי את עצמי להירגע.
הסתכלתי מעבר לחלון
עלות השחר בדיוק התחיל להופיע
אז כהרגלי יצאתי לבחוץ בשביל לנסות למצוא קצת שלווה ואוויר צח,
נשכבתי על אחד הערסלים האקראיים שמצאתי בדרך והתנדנדתי קצת
עצמתי עיניים בכוח ואמרתי "כדורי שינה מטומטמים".
לא יודעת כמה זמן הייתי ככה אך קמתי בבהלה כשלפתע שמעתי קול צרוד אומר
"מתקשה לישון אז עברת לכאן?!"
עיניי נפקחו באחת וכשראיתי את מראלין מיהרתי להתיישב
ומשום מה, מצאתי את מראהו משעשע;
ידיו היו בכיסי הטרנינג שלו, חולצתו הייתה לא מסודרת, והשיער שלו כולו היה מבולגן
ועיניו עוד לא התאוששו מהשינה העמוקה
כל כך שונה מאיך שהוא נראה תמיד.
הוא תמיד מקפיד להיראות כל כך מסודר ומטופח
צחקקתי ואמרתי "אז אחרי הכל כן הערתי אותך?!"
"נהה שטויות, במקרה ראיתי אותך כשיצאת אז אמרתי שנראה לאן את הולכת"
הרמתי גבה "אז אתה מודה בזה שיצאת סטוקר ועקבת אחרי?!"
הוא חייך חצי חיוך ואמר תוך כדי שהתיישב "טוב.. מישהו צריך לדאוג שלא תעשי שטויות ובעיות." דחפתי אותו מעט וגלגלתי עיניים בחיוך אך לצערי החיוך לא החזיק הרבה זמן לאחר שהמשיך ולחש
"גם ככה יש לנו הרבה כאלו..."
נאנחתי כתגובה
וכעת היה שקט
ולאחר כמה דקות של שקט מארלין הביט בי ואמר "רוזי, יש לי איך לעזור לך.? כי אם כן בבקשה תגידי לי.
שלא תביני אותי לא נכון, מאוד מסתכל לראות אותך ככה אבל מה שעוד יותר מתסכל אותי,
זה לדעת שאני לא יכול לעשות עם זה כלום"
הוא אמר בכנות שמעט והפתיעה אותי,
שמעו את רצונו הטוב בקולו
"מעריכה את זה.. באמת" אמרתי וקולי היה נשמע עייף פתאום
"תבטיחי לי שתגידי לי אם יש משהו שאני אוכל לעשות בשביל להקל עלייך"
הנהנתי ובלעתי את רוקי, הסתכלתי עליו עמוקות והתקרבתי אליו עוד קצת
שחכתי שמראלין יצור שגופו משדר חום מעצם היותו כשף
ופתאום הבנתי כמה קר לי
פיזית ונפשית.
"אני יכולה לשים עלייך את הראש.? להיטען קצת?!" שאלתי כמעט בלחישה אבל מראלין שמע
הוא שמע והנהנן לחיוב.
הנחתי עליו את הראש,
הוא הניח את ראשו שלו מעל לשלי ושם את ידו סביב גופי וחימם אותי
זה היה רגע פשוט אבל קסום.
הפעם העיניים שלי נעצמו מעצמם,
ומרגיש לי שלעת עתה מצאתי את השלווה שהייתי זקוקה לה.
אולי אני באמת צריכה לנצל יותר את מארלין כמו שהוא אומר... ואם הוא ככה עוזר לי רק ממגע קטן אולי אני באמת לא צריכה לעבור הכול לגמרי לבדי, כמו שאני רגילה.
התחככתי עוד קצת בכתפו (מהלך מאוד זאבי מצדי) ולא יכולתי שלא לחייך. חיוך קטן אך אמיתי וזה מה שחשוב.
פלטתי נהמה שיכולה להישמע כתודה, או לפחות כך קיוויתי
ולא רציתי שהרגע הזה יגמר.