My Devil or My Angel?

קיילו-

אין לי מושג איך לא ראיתי את השומר הזה עד אז הוא היה ממש נחמד ועדין אליי.
מה שמין הסתם לא ציפיתי מהאבטחה, הייתי בטוח שהוא יכעס או יקרא למישהו לקחת אותי אך הוא בעצמו היה מי שלקח אותי לשירותים כשהכרזתי מרוב שכרותי שאני צריך להקיא.
הוא לא זז ולא חיכה בחוץ בזמן שהקאתי את נשמתי אלא רק צפה מהצד, הביא לי מים ושתק.
אם הייתי פיקח יותר בטח הייתי חושד, הרי זה קצת מוזר שהוא דואג לי ככה מעבר לתפקידו אבל באותו הרגע זה לא ממש עניין אותי כי הייתי זקוק לחברה, לכן גם לא באמת טרחתי להסתכל לו בעיניים,
כשהוא הציע ללוות אותי חזרה לבקתה מחיתי כמו ילד קטן וסירבתי לקום מהרצפה.
.."א-אני לא רוצה לקום ואתה לא יכול להכריח אותי" אמרתי בשילוב ידיים והפניתי את ראשי לצד השני כמחאה
"האמת שאם אני רוצה אני בהחלט יכול, פשוט אני חושב שזה לא הכרחי עדיין"
אחרי כמה דקות של מחשבות מעורפלות במוחי שאלתי "אז... מה בכלל אתה עושה כאן? אין לך איזה תפקיד לבצע או משהו?"
"יש לי, אני פשוט בוחר לשמור במקום אחר על מישהו אחר " הוא אמר ולא ניתק את עייני ממני.
היה משהו בטון דיבור שלו שהיה מוכר לי, העיניים שלו הזכירו לי משהו שגרם לי להתגעגע אליו אך לא ידעתי למה בדיוק.
הוא העיר אותי מזיכרונות לא ברורים ומחשבות לא מסודרות כאשר הוא התיישב מולי ופתאום ראיתי אותו מטושטש,
מבעד לדמעות ראיתי שהוא מוחה לי אותם.
רק אז הבנתי שהתחלתי לבכות וממש כמו שיש סדק בשכר גדול של מים התחלתי לפרוק שם על החיים.
על חיי אהבה שלי, על המחשבות והחששות שרודפות אותי כל הזמן, על החוסר וודאות של מה יהיה ועוד כמה זמן המצב יישאר ככה.
"..הלוואי שהייתי מפסיק להרגיש" אמרתי בין משיכת אף לבין עוד גל חדש של דמעות שהציפו אותי.
וכמו שעשה קודם, היצור המסתורי ההוא עדיין שמר על זכות השתיקה אבל כן הרגשתי שהוא מקשיב ולא שופט אותי
מה שהיה מפתיע כמובן כי לפי איך שהייתי היה מאוד קל לעשות את זה,
ישיבתי הייתה מגושמת על הרצפה, השיער והבגדים שלי היו עוד מלוכלכים ומבולגנים מהקיא ומהשתייה המופרזת שלי, הלחיים והעיניים שלי היו אדומות בגלל כל הבכי והסטלה.
אבל אם הייתי נראה מזעזע, ההרגשה הייתה גרועה הרבה יותר.
אך זה לא היה נראה שזה מרתיע אותו אלא ההפך, הוא אסף אותי אל תוך זרועותיו ונתן לי את האפשרות להיות בחיקו כמה שאני צריך תוך כדי שהוא מלטף קלות את שיערי ומרגיע אותי.
וככה ישבנו שם במשך כמה זמן
שנינו על הרצפה כשאני עמוק בתוך זרועותיו ובוכה לו על חזו.
הרעש היחידי שהיה בחלל החדר היה ההתייפחויות שלי
הופתעתי מחום הגוף שלו,
'בטח הוא שולט ביסוד האש' חשבתי לעצמי.
ובלבי הודיתי לו על זה כי זה היה מה שהייתי צריך באותם רגעים חשוכים וקפואים.

"שששש... זה בסדר. הכל בסדר, אני חושב שאתה צריך לנוח קצת מכל מה שעובר ועבר עלייך. מה אתה אומר על לנסות לקום שוב?" הוא שאל בעדינות והחזיק בפניי, מוחה את הדמעות שעוד נשארו.
הנהנתי קלות וניסיתי להיעמד אך מהר מאוד הוא תפס אותי כשנזכרתי שאני מחוק לגמרי ובאתי ליפול.
אחרי כמה וויכוחים מיותרים אפשרתי לו לתמוך בי ולהוביל אותי חזרה לבקתה.
ניסיתי באופן כושל לחלוטין להסביר לו לאיזה חדר אני צריך אך להפתעתי הוא היה נראה משועשע מהסיטואציה וצחק קלות
"היי... ל-לא יפה לצחוק עליי במצב כזה.." מלמלתי בכעס והוא השיב "צודק צודק. אין לך מה לדאוג אתה בידיים טובות עכשיו."
תהיתי לעצמי כמה רגעים מה הייתה הכוונה שלו אך עזבתי את זה מהר מאוד כשהבנתי שלחשוב דורש מאמץ שגם ככה אין לי.
וכמו שאמרתי מקודם הוא שוב עשה מעבר למה היה צריך והתעקש לראות שאני מסתדר ונכנס למיטה בשלום
'אני צריך לבדוק מי זה היה מחר...' מלמלתי ספק לעצמי ספק בקול ועיני נעצמו מעצמן