My Devil or My Angel?

קיילו-

-היה נראה כאילו היא באה למלמל עוד משהו אך לפני שהספיקה היא התמוטטה על הרצפה ואיבדה את הכרתה.

במשך כמה שניות אף אחד לא זז אף אחד לא נשם ולא ידע מה עיניו הרגע ראו
וויל היה הראשון לפנות אליה ואנחנו בעקבותיו בצעדים קטנים
"תיזהר לא לגעת בה יותר מדי" מראלין ניסה להגיד ואמר בחשש "אולי יש לה איזה מחלה או משהו.."
"מעניין מה קרה לה.." לוק הרהר וחיפש בגופה משהו חריג אך בקושי הצליח
היא נפלה בצורה כזאת שפניה היו מופנים לאדמה
"אתם חושבים שצריך ללכת לאיפה שהיא הצביעה? לכיוון היער?!" שאלתי
עיניו של מארלין התקדרו רק מהמחשבה של לחזור לקרחת היער שוב בלילה
"אני לא חושב שזה הדבר הנכון לעשות, אם היא הגיעה משם כנראה היא ברחה ממשהו שהיה שם או באיזור" לוק השיב
"וויל מה אתה חושב-" באתי לשאול אך נראה שהוא קפא במקומו והיה שקט באופן מחשיד
"כדאי שתראו את זה.." הוא אמר בקול חלש ורועד
הפכנו בעדינות את הדמות ומרוב השוק כמעט מעדתי אחורה, מראלין התנשם וכיסה את פיו ולוק נשאר בשקט אך היה מזועזע לא פחות.
היו עליה שריטות, חתכים דקירות ועוד דברים שהעידו על קרב או התעללות
אך מה שתפס את תשומת ליבו של וויל הכי הרבה היה דווקא המספר שהיה חרוט לה על פרק כף היד והמשיך לזרוע.
וכעת הצביע עליו

121

"מה אתם חושבים שהמשמעות של זה?"
"אני חושב שגם לא כדאי לנו לדעת מה המשמעות של זה" מראלין אמר לאחר שהלך לאיפה שוויל היה וניסה לנחש מאיזה סוג של דיו כתבו את הספרה
"החומר הזה נראה חזק ונדיר. בבקשה בוא לא נסתבך בדברים שלא קשורים אלינו"
"אתה לא יכול להגיד את זה! היא ביקשה עזרה ובמקרה היינו פה. לך תדע מה היה קורה אם לא לא נוכל פשוט להניח לזה" ישר התפרצתי ואמרתי מבלי לחשוב
"ובכן זה לא קרה. ומה אתה מציע שנעשה שפשוט נלך לאחות ואז מה? נצטרך להסביר דברים שאנחנו בעצמנו לא יודעים להסביר?!" מארלין הגיב בסערה גם הוא.
לעזאזל שנאתי את זה שהוא צודק
"יש אמת בדבריו. אין לנו ברירה אלא להשאיר אותה ככה, אולי מישהו ימצא אותה בקרוב.
נמשיך לעקוב וניהיה עירניים" וויל אמר לבסוף וכולנו הסכמנו "קשה לזהות אותה כרגע אבל צריך לפקוח עליה עין ואם היא תשרוד את הלילה
נצטרך לבדוק גם את המספר" לוק המשיך ואמר

באותו הלילה כל אחד הלך לישון עם ההרהורים שלו לגבי המצב..
כל רעש פתאום נהיה רגיש יותר.
כל תזוזה ליד החדר שלנו הקפיצה אותי, היללות הקבועות של הזאבים בירח מלא פתאום מלאו אותי צמרמורות וגופה המסכן של הדמות הופיע לי שוב שוב במוח.
בסוף הצלחתי לעצום עין רק במשך שעה וגיליתי שכבר בוקר
2 לילות עם שינה גרועה
היידד לי
מארלין ממש היה צריך לגרור אותי מהמיטה בזמן שהמשכתי להתנגד עוד ועוד
"נווו מארליי עוד דקה אני אקוםם"
"לא קיילו!! את זה כבר שמעתי לפני 10 דקות. אפילו לוקה קם לפנייך" הוא השיב ונאנח
שמעתי אותו יוצא מהחדר
הוא סוף כל סוף הניח לי לקום לבד ואחרי כמה זמן התארגנתי ועשיתי את דרכי לעבר חדר האוכל עם חצי עין רדומה
כבר לא ניסיתי להסתיר את העייפות וכבר לא היה לי אכפת
אבל עיניי נפקחו באחת כשראיתי שמישהו מדבר עם מארלין עם יותר מדיי חיבה לטעמי
הקנאה התחילה לבעבע בתוכי ומבלי לשים לב ידיי התאדקו סביב המגש וכשהגעתי הנחתי אותו בחוזקה על השולחן
כולם קפצו מבהלה וטוב שכך כי רק אז היצור ההוא הוריד את ידו ממנו
"בוקר טוב קיילו אני שמח לראות שהתעוררת-" "מארלי מי זה"
שאלתי בחוסר סבלנות מבלי לנתק לרגע את מבטי מהיצור הלא רצוי הזה
"תרגע אוקיי?! זה מקס והוא בא להסביר לי משהו" הוא אמר נוקשות וסימן לי לשבת בשקט, הרגשתי כמה מבטים סקרניים מציצים לעבר שולחננו ולכן לא הגבתי ועשיתי כרצונו.
נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להתרכז באוכל כשמראלין המשיך לדבר איתו ורק אחרי שהלך והתרחק מהשולחן שלנו הוא פנה אליי "מה זה הבושות האלו?? קיילו מה נכנס בך פתאום" הוא שאל כלא מאמין
"אהה הבנתי אז עכשיו אני גם מביך אותך. סליחה באמת שלא ישנתי כמעט במשך יומיים אז אני לא שולט בעצמי ומה פתאום הוא פונה אלייך ככה?!"
"אוקיי שניכם תרגעו ומהר. אתם מושכים יותר מדיי תשומת לב ועוד מעט יתחילו לשאול שאלות אז תסתמו ותמשיכו את הוויכוח אחר כך" לוק התריס בנו ובלית ברירה המשכנו לאכול.
אחרי כמה דקות של שקט וויל הרים את ראשו ועצר
"ח-חברים.. אני חושב שרוז קיצרה לנו את העבודה השחורה" ופתאום ראינו ממרחק מה את רוז והדמות מאתמול הולכות וצוחקות עם מגש בידיהם בדרך לשולחן בקצה החדר
"תסתכלו על היד שלה לא כתוב שם כלום. המספר נעלם" לוק אמר חרישית
"וזה לא הכל. תסתכלו עליה אין שום זכר לאף שריטה או פצע מוגלה" מארלין המשיך ואמר.
"ומה לכל הרוחות היא עושה עם רוז? אולי זאת בכלל לא היא ואנחנו סתם מתבלבלים מה הסיכויים?
בוא לא נגיע למסקנות מהר מדיי" אמרתי. מתקשה להאמין שכל זה אפשרי בכלל
אך כנראה בהינו בהן קצת יותר מדיי זמן כי אז רוז החזירה אלינו מבט, בתגובה הסתובבנו חזרה והתנהגנו כרגיל
"מה קורה פה?"
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר עם רוז ומהר."
כולנו סיכמנו ביחד
בדרכה החוצה ניסינו לתפוס אותה "רוז חכי רגע"
והיא המשיכה בשלה
"רוזי נו אנחנו רק רוצים לדבר איתך קצת" היא עצרה גילגלה עיניים והסתובב אלינו
"כן מה אתם רוצים" היא שאלה בחוסר סבלנות ושילבה ידיים
"רצינו לשאול איך את.. בקושי ראינו אותך לאחרונה" היא הנהנה והבעה לא מובנת חלפה על פניה
"אני בסדר שמחה ששאלתם"
"כן.. ראינו אפילו שהתחברת לחברים חדשים, מי זאת הזאתי שישבה איתך היום?" שאלתי ואמרתי קצת יותר בשקט "וויל התעניין בה! מה את אומרת הם יתאימו!?" וציחקקתי
המבט המופתע של וויל היה שווה את זה אבל הפעם זה שיחק לטובתנו
"נהה אני לא חושבת שהוא מתאים לה היא מוזרה מדיי.. היא כל הזמן ממלמלת דברים לעצמה ומספרת על חלומות שהיא חלמה וכל זה. היא יכולה להיות חופרת לפעמים אבל סה"כ היא נחמדה" הנהנתי ואז פניתי אל וויל "שמעת אותה דיווה? זה לא יעבוד, אז כדאי לך למצוא מישהי אחרת" .
יכולתי להישבע שלשבריר שניה ראיתי אותו מגלגל עיניים ושם את ידו סביב מותנו של לוק.
כמה זאבים קראו לה מרחוק והיא מיד התעשתה ואמרה "אני חייבת ללכת.. נדבר אחר כך"
"אוקיי להתראות" נופפתי לה לשלום

"אאוץ!! בשביל מה זה היה?" שאלתי בכאב כאשר וויל הפליק לי לראש
"ככה אתה מוציא אותי הקורבן מבלי לבקש רשות בכלל??!" הוא שאל בכעס ובתגובה כולנו צחקנו
"תתלונן כמה שאתה רוצה. עובדה שזה עזר לנו רוז אמרה לנו לגביה כמה פרטים שיכולים להיות רלוונטים, וגם זה נראה שהיא חוזרת לדבר איתנו וזה כבר התקדמות"

"אולי כמו שרוז אמרה מבחינת הדמות ההיא זה היה רק חלום" מראלין אמר לאחר שחשב כמה זמן והשאיר זאת באוויר
אף אחד לא העיז להגיב על זה. אפילו רק לחשוב על זה זה נורא

את דרכנו חזרה לבקתה עשינו תוך כדי וויכוח
"אני יכול עכשיו לדעת מה המקס הזה רצה ממך ולמה הוא היה כל כך ידידותי??" דחקתי לדעת
"שאלתי אותו לגבי החומר שהיה על היד של הדמות אתמול לצורך 'חקר מסוים' שאני עושה והוא שמח לעזור!! אז אולי במקום ישר להתנהג כאילו נכנס בך איזה דיבוק תשאל ותברר כי הוא הסכים לעזור לנו"
גילגלתי עיניים ומחיתי "אני לא אוהב את המקס הזה. הוא נחמד מידיי."
לוק ווויל צחקו מאחורינו כששמעו אותנו מתווכחים

"למה להסיק מסקנות אם אפשר פשוט לעקוב אחריה?" לוק שאל לפתע
"מה כוונתך-" וויל התחיל לומר אך גם הוא הפסיק לפתע כאשר היא חלפה על פנינו יחד עם עוד כמה יצורים בשיא אלגנטיות, היא חייכה אלינו בהיסח הדעת והמשיכה הלאה
"כדאי שאנחנו נלך ואתם תחזרו לבקתה. זה יראה מחשיד מדיי אם כולנו נלך יחד" לוק הציע
ואני מיד באתי למחות על זה אבל מראלין עצר אותי
"אין זמן לוויכוחים עכשיו. שלא נאבד אותה
אם אתם מגלים משהו או אם קורה משהו אתם ישר באים אלינו מובן?"
הם הנהנו ואני גילגלתי עיניים
את כל הכיף הם עושים לבד
"בהצלחה ותשתדלו לא לעשות יותר מדיי בלגן"
אמרתי
ובזאת התפצלנו;
אנחנו חזרה לבקתה והם בעקבות הדמות הגוססת מאתמול