My Devil or My Angel?

רוז-

-ומתוך כל השקט אני לפתע שומעת את קולי "רוז.."
"רוז.."
"רוז..."
העולם ממשיך להיות שקט אבל הקול רק הולך ומתחזק

~~~~
~~
~

....-"רוז!!!!"
-"נו רוזי זה כבר לא מצחיק אל תדאיגי אותנו"
שמעתי קולות בעמעום
ולאחר כמה זמן שהקולות המציקים לא נעלמו
נישמתי נעתקה והתיישבתי בחדות במיטה
לאט לאט ראייתי החלה להתבהר ומצאתי את עצמי על המזרן בחדר של קיילו ומראלין, מנסה להתאושש
בעוד הם לא מפסיקים להתלונן;
"אף פעם לא חשבתי שתהיי כל כך עקשנית כשמדובר על לקום בבוקר" קיילו אמר ומחא זיעה מזויפת ממצחו
"כן.. ברצינות שהתחלת להלחיץ אותנו כשלא התעוררת אחרי כלכך הרבה זמן"
ואני השבתי תוך כדי שהתמתחתי "נו והנה אני ערה שוב, לפחות תנו לקום בשקט"
קיילו ניענע בראשו בחוסר אמון ומלמל "רוז נשארת רוז ויהי מה"
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי ומראלין הסתכל בשעון וחישב את השעות עם היד "בוא נראה... משהו כמו 12, 13 שעות"
"באמת??" שאלתי מופתעת
בדרך כלל אני לא טיפוס שישן הרבה בכלל
"כןן כאילו הפכת להיות היפיפה הנרדמת גרסת מלאריה או משהו" קיילו אמר ושלושתינו צחקנו.
לא ייאמן כמה התגעגעתי לסתומים האלו

על פני השטח אותו היום היה כמו כל הימים, אבל בפנים הייתה לי הרגשה מוזרה שלא עזבה אותי,
כאילו המוח שלי מנסה להיזכר במשהו אך לא מצליח להיזכר במה. מובן שלא ייחסתי לזה חשיבות רבה והמשכתי כרגיל עד כמה שאני יכולה.

לקראת הערב עשיתי את דרכי לבקתה של המלתחות בשביל להתקלח עד שלפתע שמעתי מישהו קורה לי
"רוז..."
הסתכלתי ימינה ושמאלה
לא ראיתי אף אחד
אז המשכתי ללכת
אך לא יכולתי להתקדם יותר משני צעדים עד ששמעתי את שמי עוד פעם
"רוז.."
זה התחיל לעצבן אותי
ועוד פעם.
'למה הקול הזה כל כך מוכר לי' חשבתי לעצמי והכרחתי את עצמי להתקדם, להתעלם
אך ככל שהמשכתי והלכתי ככה זה נהיה גרוע יותר.
באיזשהו שלב סתמתי את אוזניי בשביל לא לשמוע את הקולות
וכשעברתי על פני הבקתה שלי
חטפתי שוק.
כל התמונות מאירועי אמש חזרו אליי וכשזה קרה תקפה אותי חולשה בכל הגוף וכל כלי הרחצה שלי התפזרו על הרצפה
"רוז!!! עזרי לי, הצילו! בבקשה..."
ירדתי לאדמה וניענתי בראשי
"די די די!!!" צעקתי בקול "אני לא יכולה לעזור לך!!!" ובלי שאני יודעת למה התחלתי מיד לדמוע "גם אם הייתי רוצה..."
וככה נשארתי נמוך על השביל שמוביל למקלחת לעוד כמה דקות טובות (אם לא יותר) עד שמישהו תפס אותי בזרוע
בהתחלה נרתעתי ולקחתי כמה צעדים אחורה
עד שעיניי התפקסו מבעד לדמעות וראיתי את מארלין
"רוז זה אני, מראלין. הכל בסדר"
הסתכלתי סביב ושאלתי לפתע "מה אתה עושה כאן" "מה קורה פה?"
"זה מה שאני באתי לשאול.." מראלין הודה
ניסיתי לחשוב מה לענות לו אך נהייתי מבולבלת. פתאום חשיבתי נהייתה מעורפלת ולא הצלחתי לתפוס את מה שקרה
"אני.. אממ, שמעתי קול כזה ואז... כלומר-"
ההרגשה הזאת שליוותה אותי כל היום חזרה והפעם בגדול.
מראלין מהר מאוד קלט וראה את הבלבול שעל פניי אז הוא אמר "עזבי את זה עכשיו.. אני רואה שהיית בדרך למקלחת, בואי אני אלווה אותך" ותוך כדי הרים לי את הדברים.
אך אחרי שהבנתי שגופי עדיין מסרב לשתף פעולה אמרתי "אני חושבת שאשאר פה לעוד כמה רגעים.. אני כבר אלך לבד. תודה"
"את בטוחה.?" הוא שאל בעדינות, ודאגה אמיתית השתקפה על פניו
בלעתי את רוקי והנהנתי בעדינות.
"טוב אבל אם את צריכה משהו.. אל תהססי."
הוא אמר ובזאת הלך