חיובית

chapter 41

The Black Eyed Peas - Meet Me Halfway

נקודת מבט אופיר

"איליי.. זה טוב.. אממ." אני נאנחת וגונחת, בזמן שאיליי בין רגליי, מפזר נשיקות לאורך כל גופי. שיערי סומר ואני כולי מתרגשת לקראת הבאות. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי איתו וכל מה שאני רוצה זה רק שיביא אותי לשיא. הוא יודע מה הוא עושה. "יפהפייה.." הוא לוחש ואני נאנקת. הוא מפסיק ומתרומם, מפשיט את מכנסיו, ומוריד ממני את החזייה שנשארה. "תסתובבי." הוא אומר בצרידות, ואני עושה זאת. אני על ארבע, פניי מול ראש המיטה שלי ואני רועדת מהתרגשות. אני כל כך רוצה אותו. ידיו על מותניי, מלטפות וגולשות מטה לישבני. הוא משגע אותי ואני כבר מוכנה אליו מזמן. הוא אוסף את שיערי בידו, מושך אותו לאחור וגורם לי לקמר את גופי, ואז הוא נכנס אליי. וזה מושלם. "איליי!"

*

"חיכיתי לזה הרבה זמן." איליי לוחש ומלטף את שיערי, כמעט ומרדים אותי. אנחנו מותשים ועייפים אחרי הערב הזה, שכל מה שהיה בו היה את איליי ואותי והמון ציפייה אחד לשני אחרי ששבוע לא שכבנו. אני הייתי חולה ודי גמורה, אז לקחנו הפסקה, וגם אחרי שהרגשתי יותר טוב איליי רצה לחכות, הוא פחד שאני עדיין חלשה. אז כל הציפייה התנקזה לערב הזה, איליי חזר מהעבודה ופשוט לקח אותי על הידיים אל המיטה, בלי הקדמות. ואני, ממש לא מתלוננת.

"אנחנו ננצל את הסופ"ש הזה כמו שצריך." אני אומרת ושולחת יד אל חזהו, מלטפת אותו כל הדרך למטה, לשם. "רק אל תשכחי שאת שומרת על אחיינים שלך מחר." איליי מזכיר לי ואני נאנחת "אוי שכחתי מזה!" אני מסתובבת על בטני כך שאני יכולה להסתכל על פניו היפות, על הלסת החדה והעיניים הצמאות, שמשוטטות על גופי העירום.

"יש לנו את הלילה, אל תדאגי." הוא סוטר על ישבני ואני קופצת.

למחרת אנחנו משכימים מוקדם בבוקר, נוסעים אל הקיבוץ. כבר בתשע אנחנו מגיעים ופוגשים את זוהר ורן. הילדים עדיין ישנים זוהר אומרת ומודה לנו על העזרה. היא מחבקת את איליי ואותי לשלום והם נכנסים לאוטו. זו לא פעם ראשונה שאני שומרת על צור וליאן כך שאני כבר יודעת בדיוק למה לצפות מהאחיינים השובבים שלי. אבל יותר מעניין אותי, איך הם יסתדרו עם איליי.

"קפה?" אני שואלת את איליי שמתיישב על הספה בסלון, בזמן שאני מתקדמת למטבח. הבית של זוהר הוא אחד השווים. הוא גדול וחדש, עם מטבח ענקי שלגמרי עושה לי את זה, זה אחד המטבחים השווים שבישלתי בהם. לארוחת בוקר אני מחליטה להכין פנקייקים, כי אין משהו שהילדים יאהבו יותר מזה, ובינתיים מרתיחה מים לקפה. אני מוציאה את המצרכים הדרושים לבלילת הפנקייק ומחליטה לקרוא לאיליי שיהיה איתי. אני יוצאת מן המטבח ומוצאת אותו מנמנם על הספה בסלון, "מה אתה נרדם לי? בוא להכין פנקייק." אני מנערת אותו והוא קם באנחה. "אני מזכיר לך שאת ישנת כל הדרך לפה ואני זה שנהג." הוא דוקר את מותני וגורם לי לברוח מצחקקת.