CNCO - Noche Inolvidable
אני דופק בדלת ומחכה לאופיר. הדלת נפתחת והיא מתנפלת עליי בחיבוק מוחץ. אני מאמץ אותה אליי ונושם אותה אליי, את ריח התות שלה המעורבב עם ריח של כביסה נקייה.
"אני רו-" אני מתחיל לומר אבל אופיר מיד קוטעת אותי, "לא עכשיו, חכה קצת." היא אומרת, ואנחנו נכנסים אל חדרה. היא מסתכלת עליי במבט מרחם ובעיניים עצובות ותוהה לעצמי האם היא הולכת להיפרד ממני, או שאולי היא כבר הבינה כמה דפוק אני.
אופיר מתיישבת על מיטתה, נשכבת מתחת לפוך העבה שלה שכמעט ומעלים אותה. קר לה, אבל אני בדיוק ההפך, חם לי והמזגן ששמה על חימום חונק אותי, ואולי אלה בעצם המילים שעומדת לבוא.
אני עדיין עומד נשען על הקיר, לא בטוח מה לומר ואיך להתחיל. אופיר שמרגישה זאת מתחילה בשבילי. "אני מצטערת שלחצתי עלייך ואתה לא חייב לספר לי, אני מבינה לגמרי." היא אומרת ואני לא מבין, מצד אחד אני מרגישה הקלה, היא נותנת לי את האפשרות לחסוך לשנינו סיפור כואב, אבל מהצד השני, היא לא אמורה להצטער היא לא אמורה להיות בסדר עם זה, כי אני עדיין חייב לספר לה.
"לא.. אנ- אני חייב לספר לך." קולי צרוד ורועד והיא מסמנת לי לבוא אליה.
"כשהייתי בצבא, השתתפתי בצוק איתן.. הייתי לוחם והיה מה שהיה. אני מניח שאת מבינה." אני עוצר לרגע ונושם עמוק אופיר מביטה בי בעיניים גדולות ומסוקרנות, מלטפת את ידי.
"איבדתי שם כמה מהחברים שלי, אני בעצמי נפצעתי קשה וביליתי כמה חודשים טובים בבית החולים." דמעה חומקת מעיני ואופיר מספיקה למחות אותה עוד לפניי. "החבר הכי טוב שלי היה שם איתי, והוא נהרג במקום. הוא קפץ על רימון, הוא תמיד היה כזה שדואג לכולם לפני שדואג לעצמו, תמיד כל כך מסור נפש. והיום זה יום השנה שלו."
אופיר מחבקת אותי, בוכה בעצמה, "אני מצטערת, אתה לא חייב לספר לי." היא מייללת אבל אני חייב. היא עוד לא מבינה.
אני מניד בראשי וממשיך "לא הלכתי לאזכרה שלו, כי לא הייתי מסוגל, את מבינה? זה קשה מדי. אז הלכתי במקום לאנדרטה שלו, בנו אחת לזכרו. ומאז כל הפלוגה, או חלק ממנה לפחות, נפגשים שם לזכרו שרים ומספרים עליו סיפורים אבל אני תמיד שותק שם."
"הוא היה כל כך טוב, הוא תמיד היה עוזר לכולם ודואג לכולם, והוא פשוט עזב, השאיר אותי כאן בלעדיו." אני לא בטוח אם אופיר מצליחה להבין את מה שאני אומר כי כל המילים נבלעות לי בבכי. ולא רציתי שהיא תראה אותי בוכה, אבל אני פשוט חלש.
"ואני נשארתי דפוק. לא יודע אם את רואה את זה או לא." אני אומר בגיחוך ציני וחסר הומור. "אתה לא דפוק, אל תגיד את זה." היא בוכה ואוחזת בשתי ידיי. "אני כן, אני לא מצליח לישון בלילה בגלל סיוטים ואני צריך לקחת כדורים ואני הולך לפסיכולוגית ואני חוטף התקפי זעם ושינויי מצב רוח. אני דפוק אופיר, כל כך דפוק."
"סליחה, סליחה שזה קרה לך, אתה גיבור אתה לא מבין כמה." היא מנשקת אותי נשיקה טובענית ועמוקה. כאילו מנסה לקחת ממני את כל הכאב. "אני לא גיבור, זה הוא שגיבור."
אנחנו נרדמים בדמעות, מסובכים אחד בשני ולא משחררים זה מזה. היא עכשיו יודעת, וזה מרגיש טוב באיזה שהוא מקום, מעין שחרור. אני שמח שהיא מבינה, שהיא מקבלת אותי, ואני פשוט יודע שאני אוהב אותה עכשיו.
כשהבוקר עולה, אופיר לא במיטה. אני שומע רעשים מן המטבח ומניח שהיא שם. אני מסתובב כמה דקות במיטה ולבסוף קם באיטיות, מתקדם ישר אל אופיר. אני מוצא אותה מכינה פנקייקים, וקפה מוכן על השולחן מעלה אדים.
"בוקר טוב." אני מגיח מאחוריה, ומחבק את מותניה. היא נבהלת קצת, קופצת במקומה "בוקר טוב." היא אומרת בחיוך השובה שלה. שיערה לח וקלוע בצמה, אני מניח שהתקלחה, היא מדיפה ריח טוב.
היא הופכת את הפנקייקים שבמחבת, "לך תתארגן תצחצח ותבוא לאכול." אופיר נושקת לזרוע שלי, ואני הולך אל המקלחת שלה, לוקח את מברשת השיניים שלי שכבר יש לי אצלה באופן קבוע ומתאפס על עצמי.
כשאני מסיים, אני תוהה אם להגיד לה. להגיד לה את מה שחיכתה לשמוע. היא מסיימת לשטוף את הכלים ומניחה אותם לייבוש, היא כזאת קטנה ועדינה, משוגעת שאני רוצה לטרוף.
אנחנו מתיישבים לאכול, ואופיר מסתכלת עליי במבט קצת מוזר. "מה יש?" אני שואל בזמן שדוחף חתיכת פנקייק טעימה לפי. "איך אתה?" היא אוחזת בידי, "אני בסדר עכשיו." אני נושק לראשה ומסתחרר מהריח הטוב שלה.
"יופי, אני שמחה." היא אומרת וממשיכה, "אולי נעשה משהו היום?" "אני עובד." אני אומר, "אבל אולי ניסע לאן שהוא בסופ"ש?" אני מציע, חיוך מיד עולה על פניה המאוכזבות. "כן! זה יכול להיות נהדר." היא מוחאת כף, "לאן חשבת?" היא שואלת מביטה בי בתכשיטיה הכחולים והגדולים.
"אממ.. אפשר לצפון או משהו." אני משיב, לא בדיוק חשבתי על זה. "כן, כן, זה נשמע טוב." היא אומרת, "אני אחפש לנו צימר." היא ממשיכה ונושקת ללחי לפני שקמה לפנות את הצלחות.
נקודת מבט אופיר
לא הפסקתי לחשוב על מה שאיליי סיפר לי. אם רק יכולתי לקחת ממנו את כל זה, את כל הכאב שלו.. ליבי נחמץ כשראיתי אותו אתמול בוכה ומתפרק, ואני גאה בו שהוא כזה חזק, והכי אני שמחה, שהוא סיפר לי, שהוא סוף סוף נפתח בפניי.
את תחילת היום העברתי איתו, במיזמוזים וכירבולים, בצפייה בסרט ובהשתובבויות כמו זוג מתבגרים.
ועכשיו, כשהוא הלך, אני ממשיכה לבדי לחפש לנו צימר לשישי שבת. אני מתרגשת לצאת איתו לטיול הקטן הזה, כי הולך להיות ממש כיף, ולא אכפת לי כמה קר הולך להיות, למרות שאומרים שהסופ"ש הזה הולך היות יפה ונעים.
אני מעבירה כמעט שעה וחצי אחרי חיפוש הצימר המתאים לנו במיקום ובמחיר, ומשתפת את איליי באלה שמוצאים חן בעיניי. איליי פשוט אומר לי לבחור, שמה שארצה יהיה טוב. לבסוף, אנחנו מחליטים על צימר נעים וכפרי, ברמת הגולן. אמנם מרחיקים קצת, אבל אני פשוט יודעת שהולך להיות לנו כיף.
זה הולך להיות מושלם, במיוחד כי יוצא על הולנטיין ואז לגמרי תהיה אווירה רומנטית. אני ממשיכה ומחפשת אטרקציות באיזור, כדי שלא נהיה כל היום תקועים בתוך הצימר ושנוכל לצאת קצת.
היו קיאקים, רכיבה על סוסים, יקב ועד כמה. אני מניחה שפשוט נחליט כבר שם.
אני פשוט יודעת שהולך להיות כיף.
************
אם אהבתם אשמח שתגיבו ותצביעו.
YOU ARE READING
חיובית
Teen Fiction"איך את תמיד כל כך חיובית?" "אני מניחה שאני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להיכנע לדיכאון. הייתי שם פעם, זה לא כל כך נחמד." אופיר היא בחורה חייכנית ושמחה, היא מוכרת בחיוך השובה שלה ובשמחת החיים. איליי הוא השכן החדש שלה, אדיש וקשוח וגדול ממנה בשלוש שנים...
