BElONG TO ME //Hebrew

18 |לנשום לרווחה

- - - - - -

אחרי שאנחנו כבר רחוקים מספיק מאותו חדר ארור אני עוצר ואחרי השומרים והמשרתת. "קרה משהו אדוני המיוע-" המשרתת מתחילה לאומר ואז אני מחליט לקטוע אותה. "לי," אני אומר ברצינות והיא מסתכלת עלי במבט מבולבל. "אה--??" היא נוטה את ראשה בשאלה, מנסה להבין את כוונתי. "השם שלי הוא לי, תקראי לי כך." אני אומר לעבר כאשר מבטי נועץ לעברה. אני יכול לראות את הסומק עולה על פניה. היא משפילה מבט כמעט מיד אחרי שהסתכלתי עליה. "אדוני המיועד איני...--" אני קוטע אותה עוד פעם. "זאת פקודה." אני אומר בהחלטיות, כבר נמאס לי מזה, לא קוראים לי מיועד ואני גם לא קרוב ללהיות אחד כזה!! לעזאזל נמאס לי מהמקום הזה.

"מה שתרצה, לי.." היא אומרת בקול עדין ומבין כשהיא מהססת לאומר את שמי. "מה אני אוכל לעשות בשבילך לי?" היא שואלת בחשש, כאילו היא עדיין לא בטוחה אם כדאי לה להגיד את שמי. "את יודעת איפה הזקן-- האבא שלי נמצא?" אני אומר ונזכר שאני לא בבית שלי... "אחרי אדון לי." היא אומר את זה וממשיכה להתקדם ואני אחריה.

היא נעמדת מול דלת ואז היא מסתובבת אלי ומפנה לי את דרך, "זהו המשרד של אביך, אדוני." היא אומרת כשהיא נעמדת זקוף. אני מודה לה ואני פותח את הדלת. כשאני פותח את הדלת אני נדהם לגלות שמי שנמצא מאחורי השולחן אינו אבי, אלא אותו הזר ממקודם... זה שדומה להנרי. הבעת פניו רציניות למרות שאני בטוח שגם הוא מופתע לראותי כמו שאני מופתע לראות אותו.

עכשיו כשאני מתחיל להעכל את הסיטואציה אני מבין שזה לא בסדר שהוא נמצא מאוחרי שולחן אבי או בכללי במשרד של אבא שלי לגמרי לבד. אני יכול לראות כמה מגירות פתוחות מנקודת מבטי, אני משער שהוא פתח דברים שם, כנראה חיטט. מה הסיבה שלו? למה הוא מחטט במשרד של אבא? 

לא עבר יותר משנייה והוא משנה את פניו, מעמיד פנים כ-חף מפשע , מחייך לעברי באלגנטיות כאשר הוא נעמד זקוף, זה היה חיוך מחשיד... בעיקר מטריד. "או! מי זה?" הוא אומר בפליאה, נשמע ציני לחלוטין, מה נסגר עם הגישה המעצבנת הזו שלו? הוא מתקדם לעברי לאט ובטוח. משדר ביטחון.

"אני חושב שאני זה צריך לשאול." אני עונה בקור ובהרמת גבה, שומר על הבעה קרה. "אוי זה קורע לי את הלב שאתה לא זוכר אותי." הוא נאנח בעצב שיקרי כאשר הוא מכווץ את עיניו ומניח את ידו על צד אחד מחזה שלו. למה הוא מתנהג ככה? הוא לא איזה איש חשוב או משהו? אני בטוח בזה שהוא כנראה הדוד המשוגע של המשפחה. אני מסתכל עליו בזלזול קל כאשר גבה אחת מורמת בסקרנות.

הוא מעיף בי מבט ומפסיק, אבל חיוך המטריד חזר. "אוי אל תעשה לי את הפרצוף הזה... ובכול מקרה זה בסדר שאתה לא זוכר אותי. היית בן 5 אז מתחילה לא היה לי תקווה גדולה שתזכר אותי." הוא אומר בשיעמום. חיכו יורד ונראה שהבעתו מסתכלת עלי בזלזול בחזרה. עכשיו הוא מתנהג בצורה אדישה.. טוב נמאס לי לריב עם אנשים בגיל העמידה.