התעוררתי במקום חשוך ומלוכלך ולא הבנתי איפה אני.
הפצע שלי בראש היה מכוסה בתחבושות ולא כאב לי יותר. אצבעותי המדממות כוסו בפלסטרים וכל הזכוכיות הוצאו מהעור האדום והכואב.
בחדר הייתה מיטה קטנה ומלוכלכת ולא יותר מזה. כשניסיתי להבין איפה אני הבחנתי במצלמה קטנה שאם לא הייתי מסתכלת לתקרה לא הייתי רואה.
מיד צעקתי למצלמה "מי אתם?? איפה אני?? לא עשיתי כלום, אני נשבעת!" אבל לא הייתה תשובה אז התיישבתי על המיטה וחיכיתי.
לא היה שם שעון או חלון אז לא ידעתי כמה זמן עבר. לא יודעת אם עבר שעות, ימים או שבועות אבל אני זוכרת את הרעש והכאב שהיה בבטן שלי ובגרון. גוועתי ברעב ומה הייתי עושה בשביל טיפת מים.
נמנעתי מלהסתכל למצלמה כי ידעתי שמי שלקח אותי רואה ומסתכל עליי.
בזמן שישבתי וחיכיתי למשהו שיקרה, רצו לי בראש כל מיני תאוריות על מה שקרה.
לפתע נכנס בחור. אני זוכרת אותו, זה ההוא שהרג את האיש המסכן!
מיד עלה בי תחושת פחד ובהלה וקפאתי במקום.
עכשיו שהסתכלתי עליו, היה לי יותר ברור איך הוא נראה.
הוא היה בחור גבוה וחסון עם זקן מחוספס ועיניים ירוקות ירוקות. הוא היה אחד מהבחורים האלה שישברו לך את הלב, ולא יגידו למה. והבנתי שהוא יעשה יותר מלשבור לי את הלב.
"מ... מ... מי אתה?" שאלתי בפחד. הוא לא ענה. "א... אני לא עשיתי כלום... בבקשה..." אמרתי שוב. הוא המשיך להתעלם.
אחרי דקות ארוכות הוא אמר "תסתמי את הפה שלך. אני שואל את השאלות" אני לא יודעת מי הוא היה, אבל הוא היה חצוף. רציתי לצעוק עליו, להרביץ לו, אבל עם הניסיון שלי אני יודעת שלא עונים בחזרה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל בקולו העמוק.
לא עניתי.
"שאלתי אותך שאלה." הוא אמר ברוגע, אבל עדיין לא עניתי, לא יודעת אם זה מטמטום או מאומץ. כנראה מטמטום.
"את תלמדי לגלות שיש לי כמה חוקים.
1. אם אני מדבר אליך, את עונה לי. כי אם לא, ההשלכות יהיו כואבות, הבנת?" לא זזתי או עניתי.
"2." הוא המשיך "אם אני אומר לך לעשות משהו, את עושה אותו במהירות. כי את תביני שהסבלנות שלי מאוד קטנה."
"ו 3, שהוא כמעט הכי חשוב, לא משקרים לי. כל מי שמכיר אותי יודע מה אני עושה לשקרנים!"
המשכתי לא לזוז. "עכשיו, מה שמך?" הוא אמר.
"אנה" אמרתי את השם המזויף הזה כבר כל כך בקלות שאפילו לא מצמצתי.
"רק הכרנו ואת כבר משקרת, לא חבל ליליאן?" הוא אמר בעוקצנות.
מאיפה הוא יודע את השם שלי?? הוא עם אלה שרודפים אחרי?? ידעתי שלא אוכל להתחבא מהם להרבה זמן.
"תביני ליליאן, אני לא אדם שאת רוצה להתעסק איתו. אז תעני נכון, והכל יהיה בסדר." הוא אמר לפתע.
"למה טיפלת לי בפצע?" שאלתי בהיסוס.
"כי כשאני מענה מישהו, אני רוצה אותו חי כדי שירגיש את הכאב." איך בן אדם כל כך מפחיד יכול לענות כל כך ברוגע, חשבתי לעצמי בזמן שבלעתי רוק.
"עכשיו, אני רוצה שתשבי על הרצפה על הברכיים שלך" הוא אמר.
מיד התעצבנתי. מי הוא חושב שהוא??
"אני לא המשרתת שלך ואני לא ארד על הברכיים לאף אחד." עניתי מיד בלי לחשוב. כבר הסתבכתי עם בחורים כמוהו, ועם הוא עם אלה שרודפים אחרי, זה לא ייגמר בטוב.
הוא צחק צחוק גדול ואמר "אצלי, את תעשי כל מה שאני אגיד לך. זוכרת את חוק 2? אני בטוח שזה לא כזה קשה לזכור 3 חוקים"
התעצבנתי עליו עוד יותר. הבנתי שעם כל האנשים שהסתבכתי איתם אף אחד לא היה כמוהו. אז גם לו לא מגיע את איך שאני מטפלת בכל אחד.
"תרדי על הברכיים, אחרת אני כבר לא אהיה אחראי למה שיקרה אחרי זה" הוא חזר ואמר.
אז ירקתי לו לפרצוף. הבנתי שזו הייתה טעות ברגע שעשיתי את זה.
הוא ניגב את פניו עם ידו והתקרב אליי.
ריחו היה ריח מהפנט ופיו היה מגרה כל כך. הוא התקרב לפרצופי כשרק סנטימטר מפריד בינינו ואמר "תשובה לא נכונה."
הוא אמר את זה בכעס קטן והלך בלי לאמר מילה. מיד חיבקתי את עצמי ורציתי לבכות. אבל אני לא אתן לא את התענוג בכך שיראה אותי דרך המצלמות.
התחלתי לחשוב על דרכים לצאת מכאן אבל ככל שהתחלתי להסתכל על התא הקטן הזה יותר, הבנתי שאני כלואה פה, ואין דרך החוצה.
הבנתי שהפעם אין לי איך לברוח מזה. אני כולי שלו.
YOU ARE READING
מלך המאפיה (הסיפור עדיין בשלבי עריכה)
Romanceללילי יש חיים לא פשוטים. היא עובדת בבר בשכונה מפחידה וחייה עם מעט כסף. אחרי שאיבדה הכל, וגם את התקווה לחיים מאושרים. מה יקרה שתפגוש את הגבר האכזר שגורם לה להחזיר את התקווה לחייה? כריס בחור שרירי וגדול עם פנים של מלאך, אבל הבעיה שהוא מתנהג כמו השט...
