My mafia boy

נייתן

מרז השיחה האחרונה שלי ושל קאלי אני לא שמעתי ממנה, שמעתי על מה שהיא עשתה אבל ממנה.. כלום.

את האמת שלא כל כך אכפת לי, אני הגעתי להחלטה שהחיים שלי יכולים להיות יותר טובים בלעדיה..
אני יצאתי למועדון עם חברים פגשתי בנות דיברתי וצחקתי במקום להיות תקוע בבית מול טלוויזיה.
והחיים שלי הם הרבה יותר קלים, באלי לחזור לקאלי.
אני באמת אהבתי את קאלי, היא הייתה יפה, קשוחה ואהבתי את האופי שלה.
אהבתי איך שהיא גרמה לי להרגיש, כאילו אני הגבר היחיד בעולם, אהבתי את הצחוקים ואהבתי השטויות שעשינו ביחד.
אני לא אהבתי את הקנאה שגברים אחרים יסתכלו עליה, אני לא אהבתי את הטראומות שלה.
ומאז שהיא הלכה היא לא חזרה, והגעתי למסקנה שעדיף ככה, זה יותר קל. זה יותר קל מתי שאתה יכול לעשות מה שבא לך, זה קל יותר לא לדאוג לא להשתכר למוות כדי שלא תבגוד באף אחד.
ובגלל זה אני לא מתגעגע עליה כל כך..

אני לא שמעתי ממנה, אני כם לא רוצה לשמוע ממנה.

היום יש נשף של המאפיות, ושבאמת אין לי כח להיות שם.
אני אף פעם לא אהבתי את הנשפים האלה, אין למה כח אליהם.
אבל מה שהכי מפחיד אותי זה אם קאלי תהיה שם, קאלי לא שמה על על אחד. לא אכפת לה מה חושבים עליה, ככה שאם היא לא תרצה לבוא אז היא לא תבוא.

אני כבר הייתי מוכן בחדר שלי, הייתי בחליפה עם עניבה האקדח היה בחגורת מכנסיי ואני ירדתי במדרגות לרכב שלי.

הגעתי לדלת של הנשף, וקלטתי שזה מוכר לי ואז הבנתי, אני בבית של קאלי, לא רק שהיא באה היא גם אירגנה אותו.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי בדלת, מיליון צלמים ששואלים אותי שאלות על קאלי, ׳האם אתה וקאלי נפרדתם?׳ ׳האם אתה מכחיש שבגדת בקאלי?׳ ׳אתם עדיין ביחד?׳ ׳מה קרה ביניכם?׳ עדפתי את כולם ונכנסתי לאירוע, קאלי הייתה מהממת, היא לבשה שמלה שחורה עם נצנצים, הבד היה שקוף והיה אפשר לראות את המכנסים הקצר שהיה לה ואת החזייה שלה