The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ᵒ ⁿ ᵉ

בסופו של דבר, הוחלט ששבעתם יהיו בתורנות מטבח באותו הערב. היא הייתה כלולה בהכנת האוכל, הגשתו, ושטיפת הכלים בסוף הערב, מה שהשאיר את אלו שבתורנות המטבח ערים עד שעה מאוחרת יותר משאר האסירים- וזו הייתה המטרה. באותו הערב הייתי אמור לפקח עליהם, ומשם להעביר אותם אל הדרך התת קרקעית שדרכה מעמיסים מכלים גדולים של כביסה מלוכלכת על משאיות. "אני אתן לכם את כרטיס העובד שלי." שלפתי אותו מהארנק. "בתחילת המנהרה יש דלת, תעבירו את הכרטיס במסוף ותוכלו לעבור בלי בעיות."

"מה עם מצלמות אבטחה?" נאמג'ון שאל, הבעת פניו הראתה ריכוז מוחלט בפרטי התוכנית. "תמיד יש באזור הזה בעיות עם המצלמות. לא עושים עם זה כלום כי לאסירים בעיקרון אין באמת דרך להגיע לשם בלי עזרה מבפנים." אמרתי עם חיוך קטן ומשכתי בכתפיים. מצחיק אותי לחשוב כמה האנשים כאן מעדיפים להחשיב את כל המוחות הקרימינליים בכלא כרפי מוח, רק כדי להצדיק את כמה שהם פשוט קמצנים על תיקון קטן ומסכן של כמה מצלמות. "בדרך כלל נהוג שלפחות שני סוהרים מלווים את האסירים שבתורנויות, לא יחשדו בך אם תלך לבד?" שאל אסיר בשם ג'ין, שעד עכשיו לא הבנתי איך דווקא הוא, יושב על רצח. "נחצה את הגשר כשנגיע אליו." הנפתי ביד בקלילות.

"תשתדלו ללכת מהר ולהתחמק מהמצלמות, יש שם תקלות כמעט כל הזמן, אבל חוק מרפי אומר שדווקא כשתלכו שם, הן יתחילו לעבוד. אתם לא אנשי זאב לחינם-" כחכוך בגרון שהגיע מכיוונו של טאהיונג, הפסיק את המשפט. "אוקיי, סליחה, אתם לא אנשי זאב ובן אנוש, לחינם." אמרתי שוב את המשפט, הפעם מתוקן, וחיוך מרוצה ממנו גרם לי לגלגל עיניים לפני שהמשכתי. "המנהרה ארוכה יחסית, אתם תצטרכו ללכת ולהתגנב במשך 10 דקות לפחות, אבל המטרה שלכם היא להגיע למכליי הכביסה. תתחבאו שם, עד שיבואו לקחת את הסלים ויעמיסו אתכם על משאית שיוצאת מחוץ לכלא." דממה שררה בחדר, הם החליפו ביניהם מבטים שבסופו של דבר כמובן נחתו על נאמג'ון. נראה שהוא קצת היסס, הוא לא היה בטוח, אבל בכל זאת הושיט את ידו קדימה. "חבר'ה, יש לנו תכנית." הוא לחץ את היד שלי.

אני מודה שמאותו הרגע, אם זה לא היה מאוד דחוף, לא מיהרתי ליצור איתם שום אינטראקציה מיותרת. הם יכולים לשדוד אלף בנקים, לברוח מהארץ ולשנות את שמם מבחינתי, העיקר שאקבל את מה שאני רוצה בלי שיהיו לזה השלכות. המשפט הזה, 'נחצה את הגשר כשנגיע אליו', הדהד לי בראש מאז שנרקמה התוכנית הראשונית. ניסיתי לחשוב על דרכים לגרום לזה לעבוד לבדי, כי שוב, אסור לי להתראות איתם יותר מהרגיל, אבל עם כל יום שעובר, נהיה יותר קשה לחשוב. הנחישות שהייתה לי בהתחלה, אותה אחת שגרמה לי לרצות לעשות הסכם עם אסירים, התחילה להתחלף בחוסר סבלנות. אני חייב את האופוריה כמה שיותר מהר. אין טעם לחכות.

עמדתי הסוהר היחיד בחדר השירותים הגדול, מלבדי עמדו עוד 3 אסירים, ביניהם גם נאמג'ון. עכשיו זה הזמן. ניגשתי אליו במהירות, כל כך מהר, שהתנגשתי בו והוא נפל לרצפה על ברכיו. "תישאר שם," אמרתי ודחפתי אותו למטה עוד יותר עם הרגל, "פספסת שם חלק."

נאמג'ון נאנח וקרצף את הרצפה שמתחתיו בזמן שהאסירים האחרים הסתובבו לרגע כדי להסתכל עלינו, וחזרו לעיסוקים שלהם כמעט מיד. ניצלתי את ההזדמנות כדי להתכופף, כך שפניי היו מרחק סנטימטרים ספורים מאוזנו של נאמג׳ון. "זה חייב לקרות הערב." לחשתי, ונאמג'ון הסתובב אליי עם גבות מורמות ומבט מבולבל. "מה? זה לא מה שסיכמנו! אנחנו לא ערוכים לזה מספיק!-"

"או שנעשה את זה עכשיו או שלא נעשה את זה בכלל. היום יש לי הזדמנות מושלמת לשים את כולכם בתורנות מטבח." המבט על פניו של נאמג'ון לא הסתיר כלל את ההתלבטות הקשה שבה הוא היה, אבל בסופו של דבר הוא נאנח פעם נוספת והסתובב להסתכל עליי בכניעה. "אני אודיע לאחרים."

כשהגיע הערב, הכל התנהל כרגיל. התכוננתי מראש והכנסתי כדורים משלשלים שטחנתי לאבקה, לתוך הקפה של הסוהר שתוכנן לשמור ביחד איתי על שבעת האסירים שעובדים מולנו. רק בהיותי עומד לידו, יכולתי לשמוע את הצלילים הבלתי אנושיים שיצאו מגופו, פניו נהיו אדומות ועיגולים זיעה נוצרו מתחת לבתי השחי שלו. "אונסוק.." הוא אמר תוך כדי התנשפות, "אני חייב ללכת לשירותים, אני לא מרגיש טוב. אתה תסתדר פה לבד כמה דקות?" הוא הסתכל עליי במבט מתחנן ומעט מודאג, ברגע שהנהנתי בחיוב הוא רץ לדרכו.

תורנות המטבח הייתה קרובה לסיומה, וכפי שתיארתי לעצמי, הסוהר השני עדיין לא עזב את עמדתו החדשה בשירותים. ככל שהשלבים בתכנית הבריחה התקדמו, נהייתי יותר ויותר חסר סבלנות. אני רוצה לסיים עם זה כבר, אני רוצה להגיע לסוף, אני רוצה שכל זה יהיה מאחורי ואוכל להמשיך בחיי כרגיל, ואני רוצה כבר את האופוריה. הם כבר הגיעו למנהרה, לפי הניחוש שלי הם אמורים להיות בחצי הדרך.

"הלו?" עניתי בחצי היסוס כשפתאום קיבלתי שיחה נכנסת ממספר לא מוכר. אני רק מקווה שזה לא איש צוות שהתחיל לחשוד או משהו בסגנון. כשהשיחה התנתקה היד שלי רעדה, הטלפון כמעט השתחרר מאחיזתה כי אפילו לא היו בי הכוחות לאחוז בו, המשפט האחרון ששמעתי הדהד לי בראש באימה;

"התגלה סם לא ידוע בדמה של לילי, אני מצטער להודיע לך שהיא נפטרה עקב מנת יתר."

איך היא הגיעה לאופוריה? איפה היא מצאה את זה? למה היא נגעה בזה בכלל.. זאת אשמתי, הייתי צריך לחשוב על מחבוא טוב יותר, מקום שהיא לעולם לא הייתה מגיעה אליו...

ככל שהמחשבות שלי התגלגלו יותר ויותר, הגעתי למסקנה שהיחידים שהיו אחראיים למותה, היו לא אחרים מג'ימין והוסוק. שני השדים האלה אחראיים לכל דבר רע שקרה לי, הסם הארור הזה שהם פיתחו הביא עליי את כל החובות, ההתמכרות, ועכשיו גם מותה של אשתי. הושטתי את היד למכשיר הקשר, אני לא אתן לפושעים האלה להתחמק ככה, הם יענשו על מה שהם עשו, הם יענשו על מותה של לילי.

סוף פלאשבק

נ.מ כללית

"אתם הרגתם את אשתי!" אונסוק המשיך לצעוק את אותו המשפט, היה קל יותר לזרוק את האשמה על אחרים, למרות שעמוק בפנים ידע שאין לו אף אחד להאשים חוץ מאת עצמו, בדיוק כמו שידע היטב שכרגע המציאות היא שהוא הרס את העסקה עם הלהקה, הוא לא יקבל מהם את הסם שכל כך השתוקק לו, ובנוסף לכל דאגותיו עכשיו הוא גם אלמן. ושוב- לא היה לו אף אחד להאשים, חוץ מאת עצמו.