The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ᶠ ᵒ ᵘ ʳ

אם היה אדם רגיל, לא היה לו סיכוי לזוז מילימטר אחד ממקומו, כתוצאה מכל השלשלאות ששמו עליו. הכובד שלהן בפני עצמו, היה משבית אותו למקומו ללא יכולת אפילו לנשום מבלי להתקשות מעט. אך קים נאמג'ון לא היה אדם רגיל כלל וכלל. אם הסוהרים רק היו יודעים למה הנער בן ה19 מסוגל, הם לא היו מעזים להזיז אותו לשום מקום אחר מרגע הגעתו לבית הסוהר, מחשש שיגבור עליהם. נאמג'ון אמנם עדיין היה נער, אך בבית הסוהר היו מודעים לכוחו, נוכחותו לעתים הטילה איום מסוים גם על הסוהרים. בעקבות זאת, החליטו לשלוח אותו בוואן כשאיתו יהיו הנהג ושומר אחד בלבד, למרות כמות האסירים הגדולה שהוחלט להעביר משם. העדיפו 'ללכת על בטוח' ולוודא בכל דרך אפשרית שלא יהיו בעיות בהעברתו.

הוא ישב, מקושט בשלשלאות בכל גופו עם ידיו מלפניו, כשמולו יושב השומר הבודד, ובוחן אותו מרגל ועד ראש בסקרנות. "איך ילד כמוך מגיע למצב כזה? תתבייש." הוא העיר. נאמג'ון ירה לעברו מבט זועם, בלי לומר מילה. יותר מכך שהמשפט הזה הכעיס אותו בגלל שבעצם היה לגמרי חף מפשע, הוא היה יותר מדי עסוק במחשבותיו. הוא דאג. הוא מאוד דאג. אפילו לא העסיקה אותו העובדה שהוא עובר לצד השני של המדינה, הוא יוכל להסתדר בכל מקום שיהיה בו. הוא חשב על השישה שנותרו ללא מנהיג הכנופייה שלהם, ה'אלפא' בלהקת הזאב ובן האנוש שלהם. טאהיונג כנראה יהיה בסדר כל עוד לא ייקחו את ג'ונגקוק ממנו, אך הזאבים... עומדת בפניהם תקופה קשה מאוד עכשיו.

הוא הביט מבעד לשמשה הקדמית מאחר שזה היה החלון היחיד ברכב הגדול, ממתין בדממה ובציפייה לנוף שעיניו כל כך השתוקקו לראות. כל גופו כבר היה בהיכון, אתה חייב לעשות את זה מהר, הכי מהר שאפשר, הוא יכול לנטרל אותך אם תתמהמה אפילו שנייה אחת, הוא הזכיר לעצמו בעודו מעיף מבט מהיר בשומר מולו.

כשהזמן הגיע, הוא שיחק בשלשלאות מעט, מספיק כדי לקבל את תשומת ליבו של השומר מהרעש שלהן. כשהוא הסתכל עליו, נאמג'ון לפתע הסתובב לשמשה הקדמית כשעל פניו הבעה המומה ומלאת אימה, מודע היטב לעובדה שהשומר יסתקרן מיד ויסתובב לבדוק מה היה העניין, וכך היה. ברגע שעיניו התרכזו בחלון הגדול, במצמוץ עין יחיד, נאמג'ון כבר שבר את השלשלאות מידיו, והעיף את אגרופו לפניו של הסוהר, מעלף אותו במכה אחת מרמת העוצמה.

"היי! מה קורה שם?" הוא יכל לשמוע את הנהג צועק, אך ברגע שנכנס למנהרה, נאמג'ון נתן מכה לראשו, מעלף גם אותו מעוצמת המכה. דבר אחד שזכר משיעורי הנהיגה שבהם נכשל נחרצות פעם אחר פעם, היה כיצד לעשות ברקס, מאחר שעשה די הרבה כאלה. ברגע שהרכב נעצר, הוא הפשיט את הנהג, הרי מי יודע מתי יצטרך איזו תחפושת טובה? השתנה לצורת הזאב המלאה שלו, וברח כשהבגדים בפיו. כמו לקחת ממתק מתינוק, הוא חשב בעודו רץ בכל כוחו, כשאינו יודע אפילו לאן, הוא פשוט סמך על רגליו, וטוב עשה.

דקות ספורות לאחר מכן, הוא הגיע ליער. היער הגדול, שכל כך הרבה זמן חלף מאז שהריח את ארומת הדשא, והפרחים, וריח החיות השונות אשר היער שירת כביתן. הוא התרגש. אני אשכרה חופשי. אחרי שלוש פאקינג שנים בחור המסריח הזה, אני חופשי. מי היה מאמין? הוא התהלך בשטח הגדול כשעיניו לא מצליחות לזוז מהנוף היפהפה מסביבו. הוא נשם נשימות עמוקות, לוקח פנימה את האוויר הנקי של החופש והטבע, לאחר שהריח רק דם ושתן במשך שלוש השנים האחרונות. הוא ממש לא האמין שהרגע הזה יגיע, הרגע שבו יהיה בשטח פתוח, ויריח מים, צמחים, פרחים, אדמה. הוא התגעגע להכל. לחופש.

הוא החל לילל באושר, פשוט ישב על האדמה וילל לעבר השמים שריחמו עליו ונתנו לו טעימה כה מתוקה מהחופש. כשפתח את עיניו, הלם מוחלט השתלט עליו, הוא לא האמין למראה עיניו, ועוד יותר, חשב איך לא שם לב לכך לפני שהחל לילל, הרי זה היה מול עיניו. הוא חזר לצורת האדם שלו ולבש את בגדיו, לא מוריד את עיניו מהפלא מולו. בית. באמצע היער, עמד מולו בית. בית גדול, מעט מוזנח, אך לא היה קשה לנחש שננטש לפני לא כל כך הרבה זמן. עדיין היו טביעות רגל על האדמה, כשהתקדם גם ראה טביעות בוץ על קרש העץ ליד הדלת. האנשים שגרו פה עזבו לפני זמן קצר, לא יותר מחצי שנה. הוא פתח את הדלת וצעד לתוך הבית, אך אם חשב שלראות את הבית הזה באמצע היער הדהים אותו, הוא עוד לא ידע מה חיכה לו בפנים.

הוא היה בשוק טוטאלי, בכלל לא האמין למה שראו עיניו. על הקירות היו סימני שריטות, כיתובים למיניהם, סיסמאות, משפטים וסמלים משונים, אך לא היה זה מה שהשאיר את נאמג'ון כל כך פעור פה. בכל הבית היו תמונות וציורים של לא אחרים מטאהיונג וג'ונגקוק. "זה הבית שלהם?" הוא לחש בתדהמה בזמן שעיניו לא יכלו להפסיק לטייל ולסרוק את הבית מאורכו ועד רוחבו. "פשוט בשוק." הוא המשיך לדבר לעצמו בשקט, הוא באמת היה כל כך המום, הרי מה היו הסיכויים? זה היה ממש כאילו הגורל דחף אותו לעשות החלטות ועיקם את המאורעות שקרו לו עד אותו רגע, רק כדי שיגיע לאותו רגע. כאילו מלכתחילה היה צריך להגיע לבית הזה. זה היה פשוט מדהים לדעתו.

לאחר שלושים דקות, שבהן סייר בבית ונדהם בכל פעם מחדש מצירוף המקרים, שמבין כל המקומות שיכל למצוא, מצא דווקא את ביתם של טאהיונג וג'ונגקוק, נאמג'ון התיישב על הספה, בהרהור לגבי מה עליו לעשות עכשיו. הוא צריך להתחיל לחשוב על ההיבט הטוב והרע של היותו בחוץ, בחופש.

מצד אחד, הוא חופשי, הוא קיבל מה שרצה מאז שנגזר עליו דינו במשפט שלוש שנים לפני כן. אך מצד שני, הכנופייה, להקתו, עדיין נמצאים שם. הם לא חופשיים, אפילו לא קרוב, ואם חשבו שעד עכשיו התקשו במסגרת בית הסוהר, הם לא יודעים מה עומד לבוא עליהם כעת, כשהם ללא מנהיגם. הוא לא יכל לנטוש אותם מאחור, שום סיכוי, זו לא הייתה אופציה, אך איך יוכל לעזור להם? איך היותו בחוץ, יכולה לסייע להם לברוח? ויותר מכך, גם אם יפענח דרך בסופו של דבר ויחשוב על רעיון מספיק מוצלח, כיצד יתקשר איתם? הוא לא יכול לבקר אותם בבית הכלא, אסור בשום פנים ואופן שיראה את פניו באזור הזה שוב, אחרת הלכה לעזאזל כל החירות שלו והוא לא יכל להרשות זאת. לא כשהוא סוף כל סוף בחוץ. הוא דאג לשלומם, הם בטח תהו מה קורה איתו, איך יודיע להם שברח? שהוא בחוץ? שהכל בסדר, ותכף גם הם יצטרפו אליו? כמה זמן בכלל ייקח עד שיגלו שהוא ברח? איך יוודא שלא יתפסו אותו? ראשו כמעט התפוצץ מכל השאלות. העובדה הייתה שהוא כרגע אסיר נמלט, הוא הצליח לברוח בחזרה לחופש שלו, והוא ישב בביתם של שניים מלהקתו בזמן שכל השאר עדיין יושבים בכלא בלי לדעת מה קורה איתו, או מה עליהם לעשות עכשיו, כשהוא בעצמו עוד לא יודע כיצד עליו לפעול.

דרך אנחה עמוקה, הוא מלמל, "מה אני עושה עכשיו?"