The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ᶠ ⁱ ᵛ ᵉ

הוא מעולם לא הכיר את הוריו, מאז שזכר את עצמו, ג'ין התגורר בבית היתומים הזה. בית היתומים שהיה בבעלותם של הזוג ג'ונג, אשר ג'ין באמת לא תיאר לעצמו שבן אנוש יכל להגיע לרמות כה חמורות של חוסר אכפתיות ורוע לב טהור. את היותו קצת שונה מהשאר, הוא כמובן הסתיר, גם משאר הילדים שהיו משפחתו היחידה, ובעיקר מבעלי האחוזה הגדולה. ג'ין מעולם לא אהב לגור שם, המחשבה לברוח לא עזבה את ראשו לרגע בכל השנים שבהן התגורר בבית היתומים, אך הדילמה שלו באמת הייתה כה גדולה. הוא כל כך רצה לעזוב, לברוח על נפשו ורק לאחר מכן לפענח דרך לשרוד ברחובות, הכל רק שלא יסבול את כל הזוועות שהיו לזוג ג'ונג להציע. אך באותה פעימה, איך יכל לעזוב את כל הילדים, כל חבריו, המשפחה היחידה שאי פעם הייתה לו, ולהשאיר אותם בידיהם של אדון וגברת ג'ונג הנוראיים?

כמעט מלאו לו 18 שנים, בעלי בית היתומים המרושעים עמדו להעיף אותו לרחוב בכל רגע, וג'ין באמת לא חשב שחייו הגיעו לרמה כל כך נמוכה עד אותו יום.

הוא יכל להריח את הסוף עם כל רגע שהמשיך לגור במקום הזה. אותו מקום שהכיר לו את כל אותם ילדים, שלהם הוא יכל לקרוא משפחה, אותם מסדרונות שבהם היה רץ ונופל מאז שהוא זכר את עצמו. בבוקר הוא תמיד נהג לאכול הרבה כי ידע שלאחר מכן הוא, וחברו הקרוב ביותר וו סונג, ייעדרו לרוב היום ביחד עם חלק מהילדים בניסיון להשיג קצת כסף שלצערו הרב הוא אפילו לא יזכה לשמור לעצמו. מיד אחריו, וו סונג היה השני הכי גדול בבית היתומים, אך עדיין היה קטן ממנו בשנתיים, משמע שהם אפילו לא יזכו לברוח ביחד כשיגיע זמנו של ג'ין לעזוב.

"תעשו אותנו גאים, ג'ין." אדון ג'ונג אמר לו בזמן שטפח על שכמו בחוזקה, מה שכמעט גרם לו להיחנק מהקימצ'י שבדיוק הכניס לפיו. גם מבט באדון ג'ונג לא היה הכרחי בשביל שג'ין ידע שנימת המשפט הקבוע הזה הייתה רחוקה מלהיות מעודדת. הטון המזהיר בקולו היה מספיק על מנת להעביר מסר ברור לגבי מה שיכול לקרות במידה שלא יצליח לעשות אותם גאים. "כן אדוני." הוא השיב בקצרה בפה מלא והמשיך לאכול.

הם יצאו כקבוצה אל הרחוב, הרוח הקרה שאפיינה את אמצע ינואר נשבה על פניהם, וג'ין העיף מבט מודאג על הילדים הקטנים. הוא שנא לחשוב שהם כל כך יחסרו לו כשיעזוב, אבל יותר מכך, הוא שנא לחשוב שהם יישארו עם אדון וגברת ג'ונג, הזוג המתעלל, החמדן, פרפקציוניסטים אך קשים לסיפוק... ופשוט רעים. הם היו פשוט רעים, ובלי כל סיבה נראית לעין.

כשהגיעו לכיכר העיר, ההצגה רשמית החלה. להטוטים, ריקודים, מופעי קסמים, שום דבר לא עצר בעדם את משיכת תשומת הלב של הקהל. ביום רגיל הציבור עטף אותם מכל עבר; אימהות עם ילדיהן, עוברי אורח תמימים, לפעמים אפילו חתולי רחוב סקרנים. כולם התאספו סביבם בלי לדעת שהם נכנסו למלכודת כמו עכברים נאיביים ורעבים. ידיהן המיומנות של הילדים הקטנים בחבורה דילגו בין כיסים בקלילות, מדלגות מאדם לאדם ולוקחות כל מה שבא ליד, החל בשעונים ועד ארנקים מלאים בשטרות.