The Pack | TAEKOOK

ⁿ ⁱ ⁿ ᵉ

תלחצו על התמונה ותגבירו את הבהירות כדי לראות 😉
-

מדים כתומים, ליווי משטרתי, ידיים אזוקות, או במקרה של ג'ונגקוק, כבולות, ריח כבד ולא מוכר, רעשים מכל עבר, וטיפוסים מכל הסוגים. חייהם של שני הנערים באמת לא יכלו להיות מושלמים יותר.

טאהיונג הביט בשני השוטרים מלפניו, השוטרים שאחזו בזרועותיו של ג'ונגקוק בכזו חוזקה, כאילו היה האדם המסוכן ביותר בכל העולם. הם היו במרחק של מטרים ספורים אחד מהשני, אך עדיין הרגישו כל כך רחוקים. ג'ונגקוק היה צריך להשתדל בכל כוחו לא לשבור את השלשלאות מסביב לידיו ולברוח משם עם הברונטי, הוא כל כך התאפק, בכל זאת, הוא לא רצה לגרום צרות על ההתחלה. בעודם הולכים במסדרון עם גב זקוף ומבט טרוד ועצבני בעיניהם, טאהיונג ניגן את המשפט של שניהם במוחו, המשפט שלא עבר הרבה זמן מאז שפסק הדין שלהם הוחלט בו.

~פלאשבק לבית המשפט~ (אין לי מושג וחצי על משפטים וההליך שמתקיים בהם, אז אני מתנצלת מראש על השטויות שתקראו עכשיו)

שני הנערים עמדו בדיוק במקום שנאמר להם להתייצב בו, והביטו במקומות הישיבה שהחלו להתמלא יותר ויותר ככל שהדקות עברו. לומר שהם היו בהלם כשהביטו בשתי הבנות המוכרות שצעדו לתוך המבנה, תהיה אי הבנה. ג'ונגקוק קפא במקומו מבלי לדעת כל כך כיצד עליו להגיב, ובעיניו של טאהיונג התווצרו דמעות. "אמא, מאל סוק-אה." הוא לחש לעצמו, כאילו רצה לקרוא להן, אך לא יכל. לא היו בו הכוחות, הוא לעולם לא חשב שייקלעו למצב שכזה. הוא צפה בהן מתיישבות בשקט, וסורקות את כל החדר עם עיניהן במבט עצוב ולא שייך.

ג'ונגקוק הביט במאל סוק, אחותו, הנערה הצעירה שבכזו קלות קראה לו רוצח, זה שטאהיונג לא בטוח בחברתו. הוא הרגיש כל כך הרבה רגשות... כעס, עצב, אכזבה, תסכול, ריקנות... הוא רק רצה לברוח משם ולחזור לחייו הנורמלים עם הברונטי. היה להם טוב כל הזמן הזה, למה השוטרים האלו היו חייבים להופיע בכזו פתאומיות? איך הם מצאו אותם? מה קרה לדיסקרטיות של הבית שלהם? הוא המשיך לשאול את עצמו. הוא הרגיש שנעשה לו חוסר צדק, כאילו המזל לעולם לא היה לצידו, ועד שהצליח לשקם את חייו עם עזרתו של טאהיונג, מישהו אי שם בעומקי היקום, התנקם בו פעם נוספת, כאילו מותם של הוריו לא היה מעל ומעבר בשבילו.

זמן מה לאחר מכן

"זה מספיק לבנתיים, נצא להפסקה של 10 דקות ולאחר מכן נמשיך." השופט פסק. החדר התרוקן לאט לאט, חלק מהאנשים יצאו החוצה לשאוף אוויר, חלקם עשו את צרכיהם והתרוקנו, ובזמן הזה טאהיונג עזר לנער הצולע לצאת מהחדר המחניק ולמצוא מקום ישיבה נוח.

"אני מצטער שהבאתי את שנינו למצב הזה." ג'ונגקוק הניח את ראשו על כתפו של הנער לצידו, אך הוא בתגובה רק ציחקק וליטף את ראשו. "תצטער אם יפרידו אותנו בסופו של דבר. עד אז, הכל בסדר. אנחנו בסדר." הוא נשק לראשו ברכות, ושילב את אצבעותיהם. "איך הרגל שלך מחלימה בנתיים? זה לא היה אמור לעבור כבר? למה לוקח לזה כל כך הרבה זמן להחלים?" הוא שאל בדאגה והביט בשוק רגלו החבושה של נער הזאב, שלא יכל לעצור את עצמו מלצחקק מכל שאלותיו. "טאה, זה לא ממש המקום או הזמן להסביר את כל השאלות האלה, אבל בקיצור... זאת לא בדיוק פציעה רגילה." הוא הביט בעיניו הגדולות של טאהיונג, שסובב את ראשו כך שיוכל להסתכל על הנער. "ג'ון פאקינג ג'ונגקוק מה זאת אומרת לא בדיוק פצי-" הוא התכוון לנזוף בו, כשפתאום קריאת שמו נשמעה.