The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ᵒ ⁿ ᵉ

ששת הזאבים צעדו לתוך הבית הגדול, וטאהיונג שכבר הספיק לקפוץ מגבו של ג'ונגקוק, נעמד לצדו כשידו מלטפת את פרוותו השופעת והרכה. עיניהם של השבעה נצצו, אך עיניהם של טאהיונג וג'ונגקוק זהרו באופן שונה. הם הביטו סביב הסלון המסודר, דמעות צצו בעיניו של טאהיונג, הוא נפל לברכיו ורכן אל רצפת הקרשים, לוקח את ריח הבית המוכר לריאותיו בהערכה שמעולם לא חשב שהיה מסוגל להרגיש.

לאחר כמה רגעים ממושכים שבהם הם התקדמו למרכז הבית והתמודדו עם הסיטואציה הבלתי נתפסת שנקלעו אליה, טאהיונג הסתובב לששת הזאבים. "לפני שתשתנו בחזרה, תנו לי רגע להביא לכם בגדים." הוא הודיע, מודע היטב לכך שכאשר ישתנו, השישה יהיו עירומים כביום היוולדם מאחר שקרעו את מדי האסירים מעליהם כאשר החליפו את צורתם. טאהיונג חייך כאשר זאב הבלהות הגדול לצדו ליקק את ידו בחיבה, ודחף אותו קלות בעזרת אפו, מסמן לנער שיזדרז, וכך עשה. רגעים בודדים לאחר מכן, טאהיונג חזר כשהוא מחזיק בשתי ידיו ערמת בגדים נקיים מארונו של ג'ונגקוק.

אז המצב הוא שאתה אסיר נמלט, חלק מלהקת זאבים, חבר שלך הוא השורד היחיד של זן נכחד, ואתה עומד כרגע מול חבורה של שישה זאבים שנהפכים לשישה בחורים עירומים, ועכשיו כל פעם שהם ירצו להשתנות זה יהיה אותו סיפור. איך הגענו לכאן קים טאהיונג. הנער חשב ועקב אחרי האירועים שקרו לו בחצי השנה האחרונה עד אותו הרגע, בעודו מביט בסקרנות בחילוף הצורות המרתק של השישה.

"כל כך הרבה שאלות." הוסוק התהלך ברחבי הבית כשעיניו בורקות בסקרנות טהורה. "אני מרגיש שהמוח שלי עומד להתפוצץ." ג'ימין הצטרף לבן דודו בצעדת ההלם, בזמן שהשלושה האחרים הביטו בטאהיונג וג'ונגקוק במבט בלתי קריא. "מה?" ג'ונגקוק שאל בתמימות והביט בהם בעיני העגל הגדולות שלו. לפתע חיוך הופיע על פניו של נאמג'ון. "שמעתי שהצלחת לאפס אותם." הגאווה בטון קולו הייתה הכל בשביל ג'ונגקוק, המבט העליז ומסופק בעיניו של נאמג'ון, משהו שם הזכיר לנער הצעיר את אביו המנוח, והוא החל לדמוע כשעל פניו חיוך קטן. "מי הלשין עליי?" הוא צחקק וניגב את הדמעות הבודדות שצלחו לברוח מעיניו.

"הם היו גאים בך אם הם היו פה." יונגי טפח על שכמו של ג'ונגקוק וסימן לו עם עיניו שיביט על התמונה הגדולה מעל הספה, התמונה של ג'ונגקוק הקטן עם הוריו, אשר הוא הזיז מהחדר הקטן לסלון חודשים מוקדם יותר. עיניו של הנער נפתחו לרווחה. "אתה נפתח אליי!" הוא אמר דרך חיוך גדול. "אני לא." יונגי הכניס את ידיו לכיסי המכנס שלבש, והמשיך להסתובב ברחבי הבית בלי להעיף בג'ונגקוק מבט נוסף. "אתה כן!" זאב הבלהות צחק למראה תגובתו. "אני לא!" יונגי ברח במהירות במעלה המדרגות, מניד את ראשו לשמע צחוקו המתגלגל של הנער. "ברצינות עכשיו, ג'ונגקוק, זה לא מובן מאליו שנער בגילך ועם כל כך מעט ניסיון במקום כמו הכלא, יצליח להשתלט על חבורה של אסירים שכל אחד מהם ראש בקיר, ולהתנהל ככה עם שאר הכנופיות. עוד מההתחלה אמרנו לך שאתה מיוחד." ג'ין פרע את שיערו קלות.

"חבר'ה, הכל טוב ויפה אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב איך אנחנו מסתדרים פה." ג'ימין התחיל, והתיישב זקוף על הספה. "זאת אומרת, איך יהיה לכולנו מקום לישון פה? איך אנחנו מסתדרים מבחינה כלכלית? נצטרך להשתמש במים, חשמל, גז, קניות לבית... כולנו צריכים להשלים לימודים כי כולנו היינו ילדים כשנכנסנו לכלא, וחלקינו עדיין ילדים. תחשבו שאין לנו אפילו איך ללכת ללמוד או לעבוד כי אנחנו אסירים נמלטים, מחפשים אותנו עכשיו בכל המדינה. אלה דברים רציניים שצריך לחשוב עליהם, אחרת בשביל מה ברחנו?" ההבעה על פניו הייתה מודאגת נורא, ומסיבה מוצדקת.

"חשבתי על הרוב," נאמג'ון מלמל בהיסוס. "אני רק מקווה שבהתחלה הכל ילך חלק, אחרת שום דבר מזה לא יצליח." הוא המשיך, מקבל את תשומת הלב של כולם בהצלחה. "קודם כל אני חייב להשיג נקמה. אני חייב לסיים עם זה כבר ולמצוא מספיק ראיות שישלחו את דונג איל המנוול הזה לכלא, ויוכיחו שאני חף מפשע. אם זה ילך חלק, הכל אמור להסתדר. יש לי כמה קשרים בכלא ואני מכיר כמה אנשים מאוד מושחתים במשטרה שחייבים לי כמה טובות, אז אם אני אתגלה כחף מפשע אוכל להשתמש בזה כדי לנצל כל מה שהם חייבים לי, ואז נוכל ללכת לעבוד וללמוד כרגיל בלי שום בעיות." הוא קיצר את תוכניתו, מקבל כמה מבטים מהססים וכמה מבטים משוכנעים. "אממ... אוקיי, זה מאוד שאפתני ולהגיד את האמת, אני לא בדיוק הבנתי עד הסוף, אבל אני סומך עליך." הוסוק הצמיד את אגרופו עם אגרופו של נאמג'ון כשחיוך נרגש על פניו, והחמישה האחרים בסופו של דבר הנהנו בהסכמה.

"בקשר למקום," טאהיונג התחיל. "זה נכון שאין כאן מספיק חדרים לכולנו, אבל אם נשים כמה מזרונים ושמיכות על הרצפה בסלון, אתם תוכלו לישון בצורות הזאב שלכם בנוחיות, אני מאמין שיש כאן מספיק מקום." הוא חייך והביט סביבו, בודק אם המרחב אכן יספיק לחמישה זאבים. "אני בטוח שנסתדר, זה הדבר האחרון שצריך להדאיג אותנו עכשיו." ג'ין חייך בעודו ממשיך לרפרף בעיניו על המרחב שעמד בו.

"חבר'ה, אני לא רוצה להיות רגשן, אבל אני חייב להגיד תודה למה או מי שזה לא היה שאחראי על המזל שלנו, כי זה לא מובן מאליו. אנחנו אסירים נמלטים בתוך בית באמצע היער, המצב שלנו יכל להיות הרבה יותר גרוע." נאמג'ון הניח לאנחת הקלה לברוח מפיו, ונשם את ריח החופש, היער, הצמחים שסבבו אותם. כל האנרגיה של הטבע שכל כך אהב והייתה חסרה לו עד כדי כאב בשלוש השנים האחרונות. "תודה, חבר'ה. זה נטו בזכותכם." יונגי הוסיף, גורם לעיניו של ג'ונגקוק לנצנץ שוב. הוא אהב את התהליך שחווה עם יונגי, הוא אהב שהוא התחיל להיפתח אליו לאט לאט. "הכל מלמעלה." טאהיונג חייך. "עכשיו ברשותכם, אנחנו נלך להגיד שלום לחדר שלנו." הוא תפס בידו של ג'ונגקוק, מושך אותם לכיוון חדרם.

ככל שהשניים התקרבו לחדר יותר, כך גם גדלה ההתרגשות בליבם. הם התיישבו על מיטתם הגדולה, אשר נאמג'ון הספיק לסדר, ונשכבו על גבם בנחת, נותנים למזרן הנוח לענג את גבם לאחר שישנו תקופה כה ארוכה על הקרשים שאפילו לא היה אפשר לקרוא להם 'מיטה'. "אנחנו בבית." ג'ונגקוק סובב את ראשו אל טאהיונג, עיניו ברקו מדמעות אושר, וחיוכו לא יכל להיות יותר גדול. "אנחנו בבית." טאהיונג לחש, על אף שליבו צעק בקולי קולות.

"אנחנו בבית!"