The Pack | TAEKOOK

ˢ ᵉ ᵛ ᵉ ⁿ

זה היה היום למחרת, ולמרות שהשמש כבר שקעה, עדיין היה מעט מואר בחוץ. מצב רוחו של ג'ונגקוק היה מוזר לאחרונה, הוא לא היה כדור האנרגיה שהוא בדרך כלל, לא היה לו חשק לכלום, ובכל פעם שהיה חוזר מהציד הוא היה הרבה יותר מותש מהרגיל. הוא התגעגע להוריו, למרות שטאהיונג היה כל מה שהוא נזקק לו- הוא עדיין הרגיש מעט בודד, כאילו רצה עוד אנשים לדבר איתם ולהעביר איתם את זמנו, והרגיש כאילו פשוט כלום לא סיפק אותו. הוא אהב כמה שהוא וטאהיונג היו עצמאיים, כמה שהם דאגו אחד לשני, אך לפעמים כל מה שרצה היה להיכנע לצד המפונק שבו, ולהיות מטופל בידי אמו, להרגיש את ידה המלטפת, להתנהג כמו הילד הקטן של אמא שהוא היה עמוק בליבו. הוא רצה את אמא שלו. הברונטי הרגיש מתוסכל ממצבו, הוא לא אהב לראות אותו כך והשתדל לרומם את רוחו ככל שיכל, אך לא תמיד זה היה בשליטתו.

"בייבי~" טאהיונג הזיז את השיערות מפניו של הנער הישן, שלאט לאט פקח את עיניו. "סליחה שאני מעיר אותך, אבל רציתי לשאול אם יש לך כאן נרות? אני רוצה להאיר קצת את הסלון כדי לא להפריע לך." הוא לחש והמשיך ללטף את ראשו בעדינות בזמן שדיבר. "במטבח, בארון למעלה." הוא מלמל עם עיניים חצי פתוחות, כתגובה טאהיונג הנהן ונשק לשפתיו ברכות, לפני שיצא מהחדר בדממה מוחלטת, והניח לנער הזאב לנפשו.

הוא ירד למטה והלך למטבח, ובארון באמת היו כמה נרות כפי שג'ונגקוק אמר. הוא היה שקוע במחשבותיו בזמן שמיקם את הנרות ברחבי הסלון, והחל להדליק אותם אחד אחרי השני. אולי אני גם אשים כמה במסדרון למעלה? הוא התלבט.

באותו הזמן, בחוץ

"אני לא מאמין שהבאתם אותי לכאן שוב. אמרתי לכם שאני לא מתכוון לקחת חלק בשטות הזאת!" הנער לחש-צעק כשנעמד עם שלושת חבריו מול הבית שכל כך הפחיד אותו. הוא התחיל להרגיש את גופו נחלש מהלחץ, כאילו הדם הפסיק לזרום בגופו. "תירגע! זה רק כדי להוכיח אחת ולתמיד שהאגדה הזאת היא לא יותר מסיפור מומצא." הברונטי הגבוה לחש בחזרה ועיסה את כתפיו בנסיון להרגיע אותו. "למה אנחנו לוחשים?" שחור השיער לחש והביט בשניהם בבילבול. "כי כבר מתחיל להחשיך וזה עוד יותר מפחיד, אז עדיף שנישאר בשקט. פשוט זרמו איתי ותלחשו עד שנחזור הביתה, זה לשקט הנפשי שלי." הנער המפוחד הסביר ולקח נשימות עמוקות כדי להרגיע את דופק ליבו שהחל להאיץ. "טוב נו, יאללה, בואו נסיים עם זה כבר." הנער שהיה ידוע בתור הצלם מביניהם לחש והביט לכל אורכו ורוחבו של הבית.

הם לקחו לעצמם עוד כמה שניות לאזור את האומץ על מנת להתקדם לפתח הדלת, כשפתאום הנער המפוחד החל לרעוד והרים את ידו למעלה, לכיוון אחד החלונות בקומה השנייה. "ת-ת-ת-תגידו זה אור שם או שאני מדמיין? בבקשה תגידו לי שאני מדמיין." כל השלושה עקבו אחר ידו ושמו לב למקור אור שגדל ככל שהתקרב לחלון. שניות ספורות לאחר מכן הם צפו בשוק מוחלט ואימה בעיניהם, בפלג גוף עליון שעבר ליד החלון והחזיק בידו נר. הם קפאו במקומם, מהפחד הם פשוט השתתקו ולא הצליחו לזוז. לאחר מה שהרגיש כמו נצח שהם עמדו שם והביטו בחלון שלידו עברה הדמות, הם סוף סוף התעשתו על עצמם והזיזו את רגליהם. מרוב אימה הם אפילו לא יכלו לצרוח, ארבעת הנערים לקחו את רגליהם ופשוט ברחו משם בשקט כאילו חייהם תלויים בכך.