The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ᵉ ᵉ ⁿ

למחרת, בחצר הכלא

ג'ונגקוק נראה נורא ואיום. הרגל שלו לא יכלה להחמיר יותר, הוא היה חיוור, כל גופו היה חלש, החושים החדים והמיוחדים שלו היו שווים לחושיו של האדם הממוצע, והוא יכל להרגיש את הכספית זורמת בדמו ומרעילה את כל כולו. היא הייתה קרובה מדי לליבו, זה לא היה הזמן שלו למות, הוא לא רצה למות, אך גם לא יכל לעשות שום דבר בנידון. אף אחד לא יוכל לטפל בו בכלא, זה לא המקום ולא האנשים המתאימים. הוא הזיע ורעד בעודו צולע ומשקיע את כל הכוחות שנותרו בגופו כדי להגיע לחצר, אל טאהיונג, שבטח כבר חיכה לו בחוסר סבלנות. הוא לא הצליח לפקס את ראייתו, אך עדיין איכשהו הצליח לראות את טאהיונג החרד ליד השער, מסתובב לכל כיוון כנראה בנסיון לחפש אותו. עוד צעד, ועוד צעד, כל תנועה שעשה נהפכה ליותר ויותר קרובה להיות בלתי אפשרית, אך הוא לא ויתר, הוא לא יכל להרשות לעצמו לוותר כשמדובר בטאהיונג.

זה קרה נורא מהר, כל כך מהר שג'ונגקוק לא חשב שאי פעם היה כל כך מבולבל, אך במצמוץ עין הוא יכל להרגיש זרוע תופסת את חולצתו מהעורף, ומושכת אותו לכיוון הנגדי מהחצר. לקח לו רגע להבין מה קורה, אך כשהתעשת על עצמו הוא מיד ניסה להתנגד ולהשתחרר מהאחיזה. "אין לך מה לנסות אפילו, אתה סתם נער חלש עכשיו. פייי אתה מסריח ממוות.." הקול שנשמע צלצל מוכר באוזניו של ג'ונגקוק, אך כשסוף סוף סובב את ראשו אל הבעלים של הזרוע שמשכה אותו בכזו חוזקה, הוא התמלא בכעס, פחד, ועוד הרבה מהבלבול שהרגיש מקודם. "אתה?? מה אתה עושה? לאן אתה לוקח אותי? תשחרר אותי!!" הוא נבהל ממראה פניו של הנער שהתקוטט איתו רק יממה מוקדם יותר, וצעק כמו ילד קטן שהוריו משכו אותו מאיזור הממתקים במכולת השכונתית. "תסתום את הפה לפני שכל התשומת לב תהיה עלינו. תאמין לי, אתה לא רוצה את זה."

גם אם רצה, ג'ונגקוק כבר לא יכל להתנגד, הוא היה חלש מדי. ראשו הסתחרר וראייתו רק החמירה ככל שהשניות עברו. נאמג'ון גרר אותו כמו כלבלב אבוד בעזרת יד אחת בלבד, הוא כעס על ג'ין שנתן לו להשפיע עליו כך, מאחר שבאמת הרגיש מעט רחמים כשהעיף מבט מהיר בנער. "יצור כמוך לא צריך אף פעם להגיע לרמה כל כך נמוכה של חולשה, תתבייש בעצמך." הוא מלמל תחת נשימתו וצקצק בלשונו באכזבה בעודו צועד לתוך החדר המואר.

"מה אתה מצקצק ככה?" הדמות המוכרת שעמדה ליד מיטת החולים בירכה אותו בצחקוק שטותי, אך הבעת פניו מיד התחלפה לאחת נגעלת. "מאיפה הבאת לי אותו? מהגהנום? הוא מריח כמו המוות!" הוא סתם את אפו בעוד שעיניו לא הצליחו לזוז מהמראה של הנער המסכן ומחוסר הכוחות. ברגע שגופו של ג׳ונגקוק פגש במיטת החולים, הוא נתן לעיניו להיעצם בכניעה. "אני שמח שלשם שינוי אני לא היחיד שמריח את זה." נאמג'ון הסתכל על הנער לפני שהרים את עיניו שוב. "דוד, אני צריך שתתקן לי אותו." הוא נאנח כשמילותיו של ג'ין מהדהדות בראשו כמו שעון מעורר מעצבן. "הכל בשביל האחיין האהוב עליי." דוד היטורו חייך בליווי הנהון קטן. "טוב בוא נראה עם מה יש לנו עסק כאן."

"כספית." נאמג׳ון השיב בזריזות, לפני שהוא אפילו הספיק לחשוף את רגלו של ג'ונגקוק. ראשו הורם למעלה למשמע המילה, דאגה וחשש נראו לכל אורך פניו. "כספית?? איך אני אמור לטפל בזה כאן?? בלי הפרח הוא ימות!" דוד היטורו התחיל ללכת הלוך ושוב בכל החדר כשהוא מחזיק את ראשו בידיו, הוא אימץ את ראשו וחשב כיצד יוכל לעזור, אך הפרח היה המרכיב החשוב ביותר, בלעדיו כלום לא יעבוד. "יש לי את הפרח." הרוגע בקולו של נאמג'ון רק חירפן את דודו יותר, אך לאחר שנשם עמוק הוא התעשת על עצמו. "אוקיי, מצוין. פעם הבאה תתחיל עם זה." הוא לקח את הפרח הכחלחל מידו המושטת של שחור השיער, הוא היה מעט מופתע למראה הפרח בין קירות הכלא, אך לא התמהמה ובזריזות החל בהכנת התערובת. "איך השגת אותו כאן?" הוא שאל בסקרנות בעודו טוחן את הפרח, ומכניס את שאר המרכיבים לקערית השקופה. "הוסוק הצליח להבריח לי. האדיוט קצת התעכב אבל היום בבוקר הפרח כבר היה לי ביד." נאמג'ון השיב כאילו זהו סתם עוד יום רביעי טיפוסי אצלו, בעודו מתיישב על הכיסא בידיים שלובות.

"הצלחת להרכיב לך כאן חבורה מוצלחת אה?" דוד היטורו צחק בעודו מכניס את הנוזל המוכן למזרק. "הטובים ביותר. אתה חושב שזה יעזור לו?" נאמג׳ון באמת לא הצליח להבין מאיפה הגיעה כל האכפתיות הזו כלפי הנער, אך הוא קפץ ממקומו כשראה שדוד היטורו הזריק את החומר לתוך כתפו של ג'ונגקוק, ממש כמו חיסון. "הפרח הוא הנוגדן היחיד לכספית, במיוחד לאנשים כמוכם. זה חייב לעזור. תן לו כמה רגעים והוא יתעורר." היטורו הסביר בזמן שדאג להיפטר מכל החומרים שהשתמש בהם, וניקה את משטח העבודה שלו מהנוזל הכחול הנותר.

לאחר שתי דקות שהרגישו כמו נצח, שבהן השניים עמדו בדממה ובהו בנער בציפייה, עיניו נפתחו בפתאומיות. באופן אוטומטי, נאמג'ון הושיט את זרועו וחסם את השאגה שג'ונגקוק הוציא מפיו. הוא צפה כיצד עיניו של ג'ונגקוק מתחלפות לצבע הזהוב, ואז באופן יפהפה לצבע התכול הזוהר. זאת הייתה פעם ראשונה שהוא צפה במחזה שכזה, ונראה שזו הייתה גם הפעם הראשונה של דוד היטורו, כי הוא היה בשוק טוטאלי. "שני צבעים?? אתם יכולים לעשות את זה?? וואו!" הוא לחש- צעק בהתלהבות כשעיניו נוצצות בסקרנות, ממש כמו ילד קטן. "לא בדיוק... זה סיפור ארוך, אבל לצערי רק הוא יכול." נאמג'ון הצליח להשחיל בין אנקות הכאב כתוצאה מהניבים הארוכים של ג'ונגקוק, שהיו נעוצים בזרועו. עוד כמה שניות נוספות עברו וג'ונגקוק נרגע, עיניו חזרו לצבען החום, והוא סגר את פיו באנחת הקלה. סוף כל סוף, הוא יכל להרגיש את החושים שכל כך התגעגע אליהם, הם חזרו לאט ובהדרגה, אך השינוי היה משמעותי.

הוא הביט בסימן הנשיכה שיצר על ידו של הבחור שהכיר כאותו אחד שהתקוטט איתו, ואז הרים את עיניו אליו בבילבול וכעס. "אתה. מי אתה, ולמה אתה עוזר לי?" הוא שאל בתוקפנות. הוא היה כל כך מבולבל כשבתגובה נאמג'ון שילב את זרועותיו והביט בו כאילו חיכה שמשהו יקרה, אך עוד שניות ספורות עברו והוא הבין בדיוק למה הבחור המוזר חיכה. כוחו הפיזי וחושיו חזרו במלואם, ורק אז הוא הריח את זה. הוא הריח אותו. ברגע אחד הוא קפץ מהמיטה, ונעמד מולו, אך הופתע מאוד לראות שאותו אחד שכיסח אותו בחדר האוכל כאילו לא היה לו אלוהים- פתאום נרתע ממנו ולקח צעד אחד אחורנית בחשש קל. נאמג'ון שינה את צבע עיניו לצבע הזהוב, כאילו סימן לג'ונגקוק שאין לו כוונה לתקוף, ולאחר שגם עיניו של ג'ונגקוק השתנו, שניהם חזרו לצבע הטבעי והחום שלהם. "אני נאמג'ון, ולהגיד לך את האמת- אני לא יודע למה עזרתי לך, אז תודה לג'ין אחר כך. תראה, שנינו יודעים כמה אתה חזק ולמה אתה מסוגל, אני לא פה לתקוף, אני פה להציע לך עסקה שאני מאמין שתשרת את שנינו לטובה."