The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ᵉ ⁱ ᵍ ʰ ᵗ

הפרק הזה ארוך אחושקשוקה אז תכינו לעצמכם כמה נשנושים ובקבוק מים שחלילה לא תתייבשו לי

-

"חבר'ה, כמה דברים." נאמג'ון התחיל על מנת לקבל את תשומת ליבם של השישה. "עשינו את זה, סוף סוף השתחררנו, ולא יכולתי להיות יותר גאה בנו על הדרך הזו שעשינו גם ביחידות וגם כלהקה," הוא חייך לרווחה, מקבל קריאות אהדה וכפיים מצד השישה, וגלגל את עיניו מטיפשותם. "עכשיו שאנחנו באמת להקה, אנחנו לא נוכל להתפצל ושכל אחד ילך לדרכו. אנחנו חייבים להישאר ביחד, מה שאומר שנצטרך לגור כאן ביער ביחד. לכו לבתים שלכם, תביאו כל מה שנחוץ לכם, מבגדים ועד החטיף האהוב עליכם, ואם נספיק הכל לפני השקיעה נוכל גם ללכת לטייל קצת, מה אומרים?" הוא סיים את דבריו, מקבל סבב שני של קריאות אהדה וכפיים. "המנהיג שלנו!" ג'ימין קרא כשעיניו נעלמו מגודל חיוכו, אך הם באמת היו גאים בעצמם.

~

מאחר שעוד לא היו להם כרטיסיות לאוטובוסים, קיונג הון התנדב להסיע אותם לבתיהם, טאהיונג וג'ונגקוק היו האחרונים לרדת. "תודה רבה הוני." הם נופפו לו לשלום, וצפו ברכב מתרחק, לפני שהסתובבו להביט אחד בשני. "אני לא מרגיש טוב." ג'ונגקוק נראה מודאג וחושש, פניו החווירו מהלחץ שזרם בכל גופו. "היא עדיין אותה אישה שלקחה אותך אלינו, אתה כמו בן בשבילה, אין לך מה לדאוג." טאהיונג ליטף את לחיו בניסיון להרגיע אותו מעט, על אף שהוא בעצמו הרגיש כאילו עמד להתעלף. הפעם הקודמת שנפגשו לא הייתה מוצלחת או בנסיבות שמחות במיוחד. "יהיה בסדר." הוא השחיל דרך נשימה עמוקה, לפני שהחלו לצעוד לתוך הבניין הישן.

"מי שם?" הם שמעו את קולה של יאנג נאם קורא לאחר שנקשו בהיסוס על הדלת, וצעדיה התחזקו יותר ויותר, עד שהבחינו בצל שלה מתחת לדלת. "אמא, זה אני." קולו של טאהיונג רעד מעט, לא בטוח ממה. שקט מוחלט שרר בשתי צידי הדלת, רק ג'ונגקוק הצליח להקשיב לנשימותיה האיטיות מאחורי הדלת. "טאהיונג... זה לא זמן טוב.." היא השיבה בסופו של דבר, אך עדיין לא זזה מהדלת. "אמא, בבקשה, אני רוצה לדבר איתך. גם ג'ונגקוק פה איתי, אנחנו רוצים לראות אותך, התגעגענו אליכן מאוד. בבקשה תפתחי את הדלת." טאהיונג התחנן ונקש על הדלת פעם נוספת. יאנג נאם היססה לרגעים ממושכים, אך בסופו של דבר הם יכלו לשמוע את צליל המפתח המסתובב, והדלת חשפה בפניהם את הדמות אשר עבר כל כך הרבה זמן מהפעם האחרונה שהביטו בעיניה הדואגות.

טאהיונג קפץ עליה בחיבוק, ברגע שהריח את ריחה המוכר, הדמעות החלו לברוח מעיניו ללא שליטתו. הוא חלם על הרגע הזה במשך יותר משנה, הוא לא חיבק את אמו במשך יותר משנה, זה בדיוק מה שנזקק לו, במיוחד במצבו בתקופה האחרונה. בזמן שטאהיונג בכה וחיבק את אמו בכזו חוזקה, ג'ונגקוק לא העז להתקרב אליה. הוא התבייש, על אף שלא היה אפילו בטוח ממה. הוא הרגיש לא שייך, כאילו טאהיונג היה צריך להגיע לבדו, הרי משפחתו של ג'ונגקוק לא קיימת. חוץ מטאהיונג, לג'ונגקוק לא הייתה משפחה. הרי יאנג נאם מעולם לא באמת ראתה בו כבנה השני, ומאל סוק נרתעה מכל דבר אשר רק הזכיר אותו.