The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ᵗ ʰ ʳ ᵉ ᵉ

שלושה ימים חלפו, אך הרגיש כאילו רק יממה עברה מאותו היום בחדר האוכל. המהומה רק החמירה יותר ויותר, האסירים השתלטו על בית הכלא כמעט לגמרי, והסכנה לאנשי הצוות של הכלא רק גברה ככל שהמרד התחזק. אחוז לא קטן מהם נרצח בידי האסירים בזמן העימותים, ושאר הסוהרים והשומרים ברחו כל עוד נפשם עוד בהם. המצב בבית הסוהר באמת לא יכל להידרדר יותר. בזמן ששרר כאוס מוחלט ולשומרים אבדה השליטה על האסירים, השבעה ניצלו זאת על מנת לברוח בכל פעם לחדרם הסודי.

"אני באמת לא חושב שזה רעיון טוב, מה אם ניכשל שוב? כולכם יכולים לדבר ביניכם בזכות הסופר שמיעה שלכם, אבל אתם יודעים מה זה בשביל בן אדם רגיל להיות כלוא בצינוק?? אני לא מוכן לעבור את זה שוב. תשכחו מזה." טאהיונג כמעט צעק בזמן שעיניו נדמו לעיניי זכוכית מכמות הדמעות שכל כך השתדל לשמור לעצמו, גופו החל לרעוד מעט כתוצאה מהטראומה שהתקופה בצינוק חרטה בליבו לשארית חייו. "טאהיונג אני לא חושב שאתה מבין איזו הזדמנות זהב יש לנו כאן-"

"לא, נאמג'ון! א-" הוא עצר את דבריו בצעקה, כפי שעשה לו ממש רגע לפני כן, מה שנראה שלא היה עליו לעשות. "אל תרים את הקול שלך עליי." נאמג'ון נהם דרך עיניו הזהובות, וניביו הארוכים. באותו הרגע, ג'ונגקוק נעמד מול הנער והחביא אותו מאחורי גבו, בזמן שעיניו זהרו והוא נהם על נאמג'ון בחזרה, לא שוכח לעטוף את טאהיונג בזרועותיו מיד לאחר מכן. זה קרה כל כך מהר שהשלושה האחרים אפילו לא טרחו להבין על מה המהומה, והמשיכו בדיון לאחר שנאמג'ון וג'ונגקוק נרגעו. "החשש של טאהיונג מובן, גם אני לא חושב שאשרוד עוד יום בצינוק," הבלתי אפשרי קרה, ויונגי לשם שינוי צודד בבן האנוש המופתע, בזמן שפזל ממש לשנייה אחת לכיוונו של ג'ימין. "בגלל זה אנחנו חייבים לוודא שכלום לא ישתבש הפעם." הוא המשיך, אך הדיון נעצר פעם נוספת כשהם יכלו לשמוע צעדי ריצה מתקרבים, ושניות לאחר מכן הוסוק הופיע כשעל פניו הבעה רצינית שעוד לא נראתה עליו.

"יש משא ומתן עם השומרים והם עומדים להביא תגבורת כדי לקבל את השליטה על הכלא בחזרה, הם אמורים להגיע כל רגע. אם תכננתם לברוח, זה עכשיו. אין לנו הרבה זמן." השבעה החליפו ביניהם מבטים מודאגים ולא החלטיים, שבסופו של דבר נפלו על נאמג'ון, מחכים להחלטתו. הוא הביט בטאהיונג, אשר התחנן דרך עיניו שלא יאמר מה שחשב שהוא עמד לומר, לפני שהחזיר את מבטו להוסוק. "אנחנו בורחים." הוא הצהיר בהחלטיות וביטחון, לפני שהסתובב לטאהיונג. "לא יהיו צינוקים הפעם, אתה יכול להירגע." הוא השחיל משפט נוסף לפני שיספיק להתנגד שוב, אך לא נראה שדבריו באמת הרגיעו את הנער, מאחר שההבעה המודאגת מעולם לא ירדה מפניו, ובצדק.

לאחר עיכוב של כמה דקות, שבו לקחו את חפציהם הבודדים בשקית קטנה שמצאו, השבעה רצו מהר ככל יכולתם לעבר היציאה מבית הסוהר. אלה היו רגעי האושר הראשונים שלהם בזמן מאוד ארוך, במיוחד לחמישה הוותיקים יותר, הם סוף כל סוף, ראו את הסוף. שער היציאה. הדלת שברגע שיעברו בה, יהיו חופשיים.

הרגעים האלו נעצרו במהרה בידי התגבורת שהגיעה שניות ספורות לפני כן.

~

קבוצת התגבורת הראשונה אמנם הגיעה, אך לבית הסוהר עוד לא הייתה היכולת לקבל בחזרה את השליטה המלאה על האסירים. עדיין שרר בלגן במקום, ולסוהרים אפילו לא היה איפה לשים את כנופייתו של נאמג'ון, שלא לדבר על שאר האסירים שהקשו על חייהם של הסוהרים והשומרים. לעת עתה, דחפו את השבעה בתוך החדר הפנוי הראשון שמצאו.

"אני לא מאמין." ג'ימין בהה ברצפה דרך עיניים נואשות ומתוסכלות. מה הם כבר ביקשו? לברוח מהכלא? כמה גדולה הייתה הבקשה הזו בשביל היקום, שהם נכשלו כבר בפעם השנייה? ומי יודע מה יהיה איתם עכשיו? הוא התחיל לדאוג לטאהיונג מהמחשבה שיכניסו אותם לצינוק שוב, הוא לא יהיה מסוגל לחזור לעצמו לאחר מכן. הוא הרים את עיניו מהרצפה לטאהיונג, הנער אמנם היה שקט ובקושי זז במקומו, אך שתיקתו הייתה רועמת. עיניו דיברו היטב, לא היה צורך בקולו, הוא היה בפאניקה מוחלטת. ג'ונגקוק בעצמו דאג, הוא החזיק את ידו של טאהיונג בשלו, וליטף אותה עם ידו השנייה, עושה כל שביכולתו להרגיע את שניהם.

"בינתיים הם מתחקרים את האסירים הבעייתיים יותר, בעיקר את אלה שרצחו ורק חיממו את המרד עוד יותר." ג'ונגקוק, בהיותו בעל השמיעה הטובה ביותר מבין השבעה, המשיך לעדכן בכל לחשוש שהצליח לשמוע. "אני לא חושב שיהיה להם בכלל מקום לכולם," הוסוק נעמד ליד הדלת בחוסר רוגע. "תחשבו כמה אסירים הם הולכים לשים בבידוד." הוא המשיך, מודאג מעתידם. "לפחות לא ניכנס לצינוק שוב." נאמג'ון העיר בליווי צחקוק ציני ומודאג, והרים את עיניו אל טאהיונג, אשר ירה אליו מבט לא ברור כתגובה. הוא היה עסוק מדי בדאגותיו בכדי להתייחס לרעשי הרקע של הזאבים.

"מה הם אומרים?" ג'ימין הביט בזאב הבלהות בסקרנות כששם לב לשינוי בהבעות פניו. ג'ונגקוק התעלם משאלתו בניסיון להתרכז בפטפוטים מחוץ לחדר הקטן שבו היו, אך לא היה צורך בכך שיאמר מה שאוזניו שמעו, נראה שהסוהרים התקרבו מעט לחדר, מאפשרים לכך שגם החמישה האחרים הצליחו לשמוע. בשביל טאהיונג, זה היה מדהים לראות איך ברגע אחד לכל השישה הייתה את אותה ההבעה על פניהם, אך זה לא הרגיע אותו, אפילו לא קרוב. הם היו מרוכזים, והם היו מפוחדים למוות. "מה?" הוא הסתובב לג'ונגקוק בדאגה. לאחר כמה שניות שלא קיבל תשובה, שאל פעם נוספת. "מה קרה?" הוא העביר את עיניו בין חמשת הזאבים האחרים, אך שוב, שרר שקט מוחלט בחדר. הם היו קשובים מדי לשיחה שבחוץ. כל ששת הזאבים, שמעו את המסקנה המבעיתה שאליה הגיעו הסוהרים.

"אין מקום בחדרי הבידוד ובצינוקים. בקשר לכנופייה של קים נאמג'ון, הם ניסו לברוח כבר פעמיים, תוודא שזה לא יחזור על עצמו. הם אמנם חזקים, אבל בלי המנהיג שלהם הם לא שווים לכלום. תעביר אותו מכאן."

בחדר שרר שקט מוחלט. הם החליפו ביניהם מבטים מפוחדים, נאמג'ון היה מודאג כפי שמעולם לא היה, אפילו לא במשפט שלו. טאהיונג האומלל עדיין לא ידע במה מדובר. הם לא הצליחו להוציא מילים מפיהם, אך איכשהו, לאחר כל המבטים, ובמיוחד אחרי שהביט בעיניו של ג'ונגקוק, הוא הבין. "לא." הוא לחש באימה, ראשו החל לנוד מצד לצד בלי שתהיה לו שליטה על כך. בדיוק דקה לאחר מכן, דקה לאחר שהשבעה התחרפנו בשקט מוחלט, הדלת נפתחה. סוהר בודד נכנס פנימה כשאזיקים בידיו, ושני שומרים המתינו מחוץ לחדר. במצמוץ עין הוא כבר אזק את נאמג'ון ודחף אותו מחוץ לחדר, בליווי משפט שלא סייע להתקף הפאניקה שהשבעה בכל מקרה כבר טבעו בו. "אתה יוצא מכאן חבוב, תמסור ד"ש לצד השני של המדינה."