The Pack | TAEKOOK

ᵉ ⁱ ᵍ ʰ ᵗ

"אתה בטוח שאנחנו לא צריכים לבקש תגבורת? זה יכול להיות מסוכן אם נלך רק שנינו." השוטר עדיין הרגיש מעט סקפטי בנוגע לתכניתו של הממונה עליו. "שום תגבורת. אנחנו הולכים לבדוק בית שיש סביבו אגדה אורבנית טיפשית. אתה מבין כמה טיפשים אנחנו ניחשב אם יתברר שאין שם כלום וסתם קראנו לתגבורת, כשיש תיקים הרבה יותר דחופים לטפל בהם? אנחנו הולכים לבד כדי לברר קודם כל מה קורה עם הבית הזה. זה סביר מאוד שאלה סתם משחקים של האחיין שלי וחברים שלו." מפקד המשטרה קבע והכין את נשקו בפעם האחרונה לפני שנכנס לניידת ביחד עם שותפו.

"אנחנו נחנה בכפר על הכביש שמוביל ליער, ואז נלך ברגל. אני לא רוצה לעשות רעש ולמשוך תשומת לב מיותרת." ג'ונג-סו החליט בזמן שהביט מחוץ לחלון. הוא באמת לא היה בטוח אם עליו לבקר בבית או לחזור בחזרה לתחנה, אך משהו בו אמר לו שיכול להיות שימצא שם משהו. "יכול להיות שהם פשוט ראו את הנער ממקרה הרצח בכפר מלפני חודשיים. אם זה באמת הוא, אני לא מתכוון לתת לו לברוח בין האצבעות שלי שוב." הוא המשיך לדבר, ובנתיים שותפו החנה את הרכב והם יצאו מהרכב.

זמן מה לאחר מכן

"הפרחח הזה ייענש הפעם, ואולי בהזדמנות נמצא גם את הילד השני. אני באמת מרחם על הגברת הזאת, כמה חיפשנו את הבן שלה, לאיזה חור לא הלכנו, ובסופו של דבר היא ויתרה והחליטה לחזור לעיר. באמת אני אומר לך, הילדים של היום, אין להם שום כבוד למבוגרים. תראה איך הוא עזב ככה את המשפחה שלו בשביל רוצח. פשוט גועל נפש, זוועה." מפקד המשטרה אפילו לא שם לב להבעה הטרודה על פניו של השוטר לצידו, שרק התפלל שיסגור כבר את פיו לדקה קדושה יחידה. השניים עמדו ממש מול הבית וסרקו אותו מבחוץ עם עיניהם במשך שתי הדקות האחרונות, ומהרגע שיצאו מתחנת המשטרה, המפקד פשוט לא הפסיק לדבר. "טוב, אני לא רואה שום דבר חריג בנתיים, זה נראה כמו סתם מבנה שננטש." השוטר הניח את ידיו על מותניו, וסובב את ראשו אל המפקד.

באותו הזמן, בקרבת מקום

"יש לי, יש לי! לאן פרות אוהבות ללכת בזמן החופשי שלהן?" טאהיונג סיים את המשפט בקושי רב, דרך הצחוק שפשוט לא יכל לשלוט בו כשחשב על התשובה. "לאן?" ג'ונגקוק ניגב את דמעותיו וציחקק עוד מהבדיחה הקודמת. "למוווווזיאון." הברונטי נקרע מצחוק וכמעט נפל לאדמה, נער הזאב פשוט הביט בו בעיניים לא מאמינות. בכל פעם שצחק מהבדיחות האלו שטאהיונג אהב לספר, זה היה במחצית מהזמן בגלל טיפשותן והדרך שבה סיפר אותן, ומחצית מהזמן כי אהב את צחוקו המתגלגל של הנער ונדבק ממנו. "אתה חייב להפסיק עם הבדיחות האלו." הוא צחק ותפס את בטנו. השניים בדיוק חזרו מאחת הליכות הבוקר שלהם, וטאהיונג החליט שיספר בדיחות כדי לרומם את מצב רוחו של זאבו האהוב.

"הנה, הנה יש לי עוד אחת. מה כחול, אדום וחסר תועלת?" טאהיונג שאל שוב כשנרגע מעט. "שוטרים." קולו של נער הזאב לא נשמע עליז במיוחד, אך הברונטי החליט שיתעלם מכך מאחר שהיה בהלם שהנער ידע את התשובה. "מה? איך ידעת? אתה מכיר את הבדיחה?" הוא הביט בו בפליאה, אך ג'ונגקוק המשיך להסתכל לכיוון כלשהו מולם, בעיניים לא כל כך שמחות. "לא," הוא הזיז את עיניו אל טאהיונג, לפני שהרים את ידו, הצביע קדימה והחזיר את עיניו לכיוון שאליו הסתכל. "שוטרים." הוא חזר בקול הכי מפוחד שהברונטי שמע ממנו.

טאהיונג סוף סוף הביט קדימה אל השוטרים שג'ונגקוק טען שהיו שם, בדיוק כששניהם סובבו את ראשם אל הנערים. "תראו מה יש לנו כאן." המפקד אמר בטון מעט מקניט ומרושע, בזמן שבזריזות הושיט את ידו אל האקדח. באותו הרגע, ג'ונגקוק הקפיץ את הנער על גבו והחל לרוץ. הוא אמנם לא לגמרי חזר לעצמו, אך המהירות שלו עדיין הייתה ביתרון גדול על השוטרים. הם לא יכולים לקחת אותי ממנו, לא עכשיו, הוא חשב בעודו משקיע את כל כוחותיו בריצה. הברונטי היה מפוחד עד מוות, עיניו היו עצומות והוא חיבק את ג'ונגקוק בחוזקה בזמן שהשתדל לשמור את הדמעות בתוך עיניו. הם לא יקחו אותו ממני, אני לא ארשה זאת, הוא המשיך לחזור על המילים בראשו. הם לא יפרידו אותנו, אני אשמור עליך ג'ונגקוקי. ויהי מה. הוא נשבע בליבו.

שני השוטרים המשיכו לרוץ אחר הנער המהיר, הם אמנם החלו להתעייף מעט, אך חיוך ערמומי התלבש על פניו של ג'ונג-סו, מפקד התחנה. זה לא שינה עד כמה הם היו מהירים מהם, זה לא שינה שהם היו רחוקים מהם באופן שכבר הצחיק את הצמחייה והחיות ביער, וזה לא שינה שהנער המהיר היה 'חסין' לקליעים רגילים- כי כשהוא לחץ עם אצבעו על ההדק, ג'ונגקוק נפל לאדמה כמו חיית טרף מסכנה.

כתוצאה מהמהירות שבה רץ, והפתאומיות שבה התמוטט על האדמה במצמוץ עין- טאהיונג נפל מגבו ונפגע בראשו מהאבן הגדולה שהייתה שם, בכזו עוצמה שכמעט איבד את הכרתו. שאגת כאב נוראית נשמעה מפי נער הזאב, והרעידה בגלי קול את כל האיזור. הוא הביט בפצע שהקליע יצר ברגלו. כדור כספית, הוא חשב כשנזכר במשמעות הדבר, ומיידית הזיז את עיניו אל טאהיונג ששכב בחוסר אונים על האדמה, כשעיניו חצי עצומות. "בייבי שלי, אני כל כך מצטער." שחור השיער יילל בזמן שהחל להרגיש את הדמעות מתווצרות בעיניו.

הוא חשב ששום דבר לא יכל להתעלות על החולשה שהרגיש כשראה את הוריו נרצחים אל מול עיניו, אך למראה פליאתו הוא טעה. לראות את טאהיונג במצב שבו היה, להרגיש שאין ביכולותיו אפילו לעזור לו, לצפות בשוטרים אוזקים את שניהם מבלי שהיו בו מספיק כוחות כדי להתנגד ולברוח... הוא מעולם לא הרגיש כל כך חסר אונים, כל כך מסכן, הוא הרגיש כאילו לא יוכל להגיע למקום יודע נמוך בחייו, הוא הרגיש חלש וזה פגע בו. זה פגע בגאוותו בתור זאב בלהות, יצור כה עוצמתי שסביר להניח שינצח גם בקרב נגד חמישה אריות, זה פגע באגו הפראי שלו, והרגיש כאילו איכזב לא רק את עצמו- אלא בעיקר את טאהיונג שכל כך סמך עליו.

הדבר האחרון שידע היה שהכניסו אותם לתוך הניידת, לפני שהרגיש את גופו נחלש לגמרי ועיניו נעצמו.

~

טאהיונג התעורר לאט, ומיד הרגיש כאב חד בראשו. הוא הרים את שתי ידיו והחזיק את ראשו, רק כדי לגלות שעטפו תחבושת מסביבו, והסתכל על האיזור הלא מוכר בנסיון להבין היכן לעזאזל היה. לקחו לו כמה רגעים להבין שהוא בתא המעצר בתחנת המשטרה שבקרבת הכפר, אך זה לא היה מה שגרם לו להילחץ. ג'ונגקוק לא נראה בתאי המעצר שלידו, זה גרם לו לתהות בדאגה מה עלה בגורל הזאב חסר האונים. ראייתו אמנם היטשטשה כשנפל, אך הוא הספיק לראות את הפצע על רגלו של ג'ונגקוק כתוצאה מהקליע שפגע בו. הוא לא נראה נורמלי, הוא נראה מחריד ומדאיג, הוא לעולם לא ראה משהו כזה. אני מקווה שהוא בסדר... טאהיונג נאנח והביט למטה. אז אני מניח שאנחנו הולכים לכלא, מדהים.