The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵒ

היום למחרת

בזמן שהאוויר הקר וקרניה של השמש הזורחת, מצאו את דרכם לתוך חדרו של נער הזאב דרך החלון, שני הנערים היו באמצע 'סשן מזמוזים' שנמשך כבר זמן מה. הם ליטפו אחד את השני, הרגישו את חום גופו של השני, והפגישו את שפתיהם לנשיקות ארוכות ותשוקתיות בעלות הפסקות קצרצרות בין לבין כדי להתנשם. הברונטי בכלל ישן עד לפני כמה רגעים, אך ג'ונגקוק שכרגיל התעורר בזריחה, השתעמם- והחליט שיעלה על הנער הישן ויקלח אותו בנשיקות עד שיתעורר. הוא התיישב עליו כשרגליו לצידי גופו של טאהיונג, התחיל מצווארו והדביק אליו נשיקות קטנות, ולאט טיפס את דרכו עד פיו.

"ג'ונגקוקי," טאהיונג הצליח לומר בין הנשיקות, למרות שהנער התעלם מכך והשתיק אותו בעזרת שפתיו. "עוד מעט אני-" הוא ניסה לדבר שוב, אך פעם נוספת השתתק כשזוג שפתיים תקפו את פיו. "...צריך ללכת ל-" הוא ניסה להמשיך את המשפט, אך נראה כי נער הזאב לא היה בחשק לדיבורים מכיוון שהשתיק אותו עוד הפעם.

טאהיונג תפס את לחייו בשתי ידיו, והרחיק מעט את פניו ממנו כך שיביט בו ולא ינסה להשתיק אותו שוב. "אני צריך להיפרד מהן. אני מבטיח שזה לא יקח הרבה זמן, אני בכל מקרה לא אוכל להתקרב לשם כל כך, כי אם יראו אותי זה לא יהיה טוב לשנינו." הוא נעצר לרגע כשראה את המבט בעיניו של ג'ונגקוק. "אני לא אעזוב אותך." הוא הבטיח ובקולו היה ניתן לשמוע את הביטחון שבדבריו. "אני צריך לראות את אמא שלי ואת אחותי בפעם האחרונה, בבקשה תבין אותי." הוא קירב את פניו של ג'ונגקוק ונשק ברכות לקצה אפו. נער הזאב נהם בכניעה וזז מטאהיונג, כך שיוכל לקום.

"אתה יודע שהיום אני חוגג 18?" הוא פתאום נזכר בזמן שבחר בגדים מארונו של ג'ונגקוק, להפתעתו היה לנער בומבה של חוש סטייל, הוא לא האמין שכל הזמן הזה הם הלבישו אותו בסוודרים המחרידים האלו שאמו קנתה. "אין לנו כל כך מה לעשות מאחר שאנחנו באמצע היער ואסור שיראו אותך בציבור, אבל בכל מקרה נוכל לאלתר." הוא חייך והסתובב אל הנער שישב על המיטה בשקט, אך פגש בפנים עצובות.

״היי, ג'ונגקוקי,״ הוא קרא ברכות והתקרב אליו, אך ג'ונגקוק אפילו לא הרים את מבטו. "ג'ונגקוק." הוא קרא פעם נוספת, אך הוא המשיך לבהות ברצפה כאילו הוקרן עליה סרט. "ג'ון ג׳ונגקוק." טאהיונג ניסה את מזלו שוב, והפעם הצליח. ראשו הורם באופן מיידי, אך עיניו נצצו מדמעות. ״היי... מה קרה?״ הברונטי התיישב לידו והחזיק את ידו.

ג'ונגקוק הביט עמוק לתוך עיניו, והיה אפשר לראות שהוא נלחם בדמעותיו. "אל תעזוב אותי..." הוא לחש בזמן שדמעה יחידה הצליחה לברוח מעיניו. למרבה הפתעתו של ג'ונגקוק, טאהיונג חייך וחיזק את אחיזתו על ידו. "בגלל זה אתה עצוב? אתה פוחד שאני אחזור הביתה ואעזוב אותך?" צחקוק מתגלגל קצר ברח מפיו, הוא היה רגוע לגמרי לעומת הנער לצידו.

הוא הרים את היד של ג'ונגקוק שהחזיק כל הזמן הזה, והניח אותה מעל ליבו. "תקשיב לדפיקות הלב שלי." הוא ביקש כשהחיוך לא יורד מפניו, והביט בעיניו הגדולות והיפות של נער הזאב. "אני לא אעזוב אותך. אף פעם." הוא הבטיח פעם נוספת בביטחון מלא, וג'ונגקוק אכן הקשיב לדפיקות ליבו בזמן שדיבר. הן היו סדירות ורגועות לחלוטין, טאהיונג באמת התכוון למילותיו. הוא משך אותו אליו לחיבוק חזק כשתחושת הקלה מילאה את ליבו, הוא האמין לו.

כדי להרגיע אותו לגמרי, טאהיונג החליט שילך לכפר בצהריים, ויבלה את הבוקר שלו עם הנער. הוא רצה ללמוד הכל אודותיו; משפחתו, ההיסטוריה שלו, הצד החייתי שבו וכל דבר אחר אפשרי שהיה חלק ממנו. עוד מאז שפגש אותו, ג'ונגקוק פשוט ריתק אותו, כל דבר לגביו סיקרן את טאהיונג.

~

אחר הצהריים

מכיוון שביתו היה עמוק מדי בתוך היער, וטאהיונג יכל ללכת לאיבוד בקלות בשטח הגדול, ג'ונגקוק החליט שיעזור לנער להגיע לכפר במהירות בכך שירוץ כשטאהיונג על גבו. כמה רגעים לאחר מכן הם כבר יכלו לראות את הבתים באופק. "ג'ונגקוק תוריד אותי כאן, זה מסוכן אם תתקרב יותר מדי אז תישאר פה בנתיים, בסדר?" הוא ביקש וטפח על גבו. טאהיונג צעד קרוב יותר לכניסה לכפר, והתחבא מאחורי אחד העצים לאחר שווידא שהגזע היה עבה מספיק כדי להסתיר את כל גופו. נער הזאב התחבא גם הוא, כשהוא במרחק כמה עצים מהברונטי, כדי לשמור עליו.

יאנג נאם ומאל סוק ישבו בחצר הבית, כשהנערה הצעירה ניחמה את אמה הבוכייה. "אמא אני בטוחה שהוא יופיע בקרוב, בבקשה תפסיקי לבכות." היא ליטפה את גבה. דמעות החלו להיווצר בעיניו של טאהיונג למראה שתי הבנות השבורות. "מאל סוק אה," יאנג נאם משכה באפה וניגבה את הדמעות מעיניה. "הכפר קטן, ואפילו חיפשנו ביער. מאחר שהחיפושים אחריו החלו עוד בזריחה ובקרוב השמש תשקע... אני לא בטוחה אם הוא יחזור. אני רק מקווה שהוא בסדר..." היא מלמלה, למרות שהנער עדיין איכשהו הצליח לשמוע את דבריה. "אני כבר דיברתי עם בעל הבית של ביתנו הקודם בעיר, אנחנו נחזור לשם עוד הלילה."

"מה??" שחורת השיער הרימה מעט את קולה. "אבל מה עם אופפה?! איך את יכולה לוותר עליו ככה?" היא כמעט צעקה ונעמדה במקומה, היא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. "אני לא מוותרת עליו. זאת הייתה החלטה קשה, אבל הוא ילד גדול, היום הוא בדיוק חוגג 18, אם הוא עם ג'ונגקוק אני יודעת שהוא בידיים טובות. אנחנו נשאיר את החפצים שלו כאן למקרה שהוא בקרבת מקום, אבל אנחנו חוזרות וזה סופי." האמא המיואשת קבעה ונעמדה גם היא, לפני שצעדה פנימה לתוך הבית עם דמעות מתגלגלות במורד פניה. "את מסוגלת לחזור לעיר במחשבה שהוא עם הרוצח הזה?" מאל סוק צעקה כך שאמה תשמע את דבריה מתוך הבית. "אם הם ביחד, זה אומר שאופפה בסכנה גדולה!" היא המשיכה ותפסה את שיערותיה החלקות בתסכול, לפני שהתיישבה שוב. "טאהיונג אופפה!" היא הניחה את ידיה מסביב לפה שלה, וצעקה לכיוון היער. "בבקשה תחזור!" דמעות ירדו מעיניה.

אמא, מאל סוק אה... אני כל כך מצטער, טאהיונג חשב בעודו בוכה ביחד עם אחותו הקטנה. אני אתגעגע אליכן כל כך... אני מקווה שיום אחד תסלחו לי, הוא נאנח וניגב את דמעותיו במהירות, לפני שהסתובב לאחור וצעד אל העץ שמאחוריו ג'ונגקוק היה. כשהגיע, הוא פגש בנער שפשוט עמד ובהה באדמה כשאינסוף דמעות זולגות מעיניו.

"ג'ונגקוקי..." הוא משך אותו אליו לחיבוק חזק, עמוק בליבו הוא נזף באחותו הקטנה על בחירת מילותיה ועל כך שגרמה לנער לבכות. "אני בטוח שהיא לא התכוונה לזה. אתה יודע שאני לא חושב ככה, נכון?" הוא התרחק מהחיבוק והחזיק את הנער מכתפיו, בעודו מסתכל עמוק לתוך עיניו. "אתה לא רוצח. לא משנה מה אחרים חושבים עליך, אתה לא רוצח. היה לה רובה ביד וכולם שם ראו איך היא כיוונה אותו אליך, אתה בסך הכל הגנת על עצמך." טאהיונג ניגב את הדמעות מפניו ונשק למצחו. "בבקשה ממך, אל תהיה עצוב, תשכח מכל מה שהיא אמרה. היום יום ההולדת שלי אז בוא נהיה שמחים ונחגוג, הממ?" הברונטי חייך לפני שנעמד מאחורי גבו של ג'ונגקוק וקפץ עליו. "בוא נחזור הביתה."