The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʷ ᵉ ⁿ ᵗ ʸ ᵗ ʷ ᵒ

"היונג, למה אנחנו כאן לבד? איפה כל השאר?" ג'ימין שאל כשהגיעו לחדר הצפוף הקבוע, והביט בבחור מולו כשבלבול פרוש על פניו. "ביקשתי מנאמג׳ון שייתן לנו שתי דקות לבד לפני שהם יגיעו." הבלונדיני השיב בקולו המונוטוני, לפני שעצם את עיניו לרגע, ונתן לאנחה לברוח מפיו. "תראה, יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני רגיל לראות אותך כל יום במשך חמש השנים האחרונות, אבל היה לי מאוד קשה בחודש הזה שהיינו עכשיו בצינוק." בזמן שיונגי נלחם בכל כוחותיו לא להראות כל רגש, ג'ימין הקשיב לדבריו כשאת ההבעה המבולבלת החליף חיוך חצי גאה וחצי נרגש. יונגי לא דיבר בקול המונוטוני הרגיל שלו, הוא השמיע רגש בקולו, וג'ימין כלל לא היה רגיל לכך, אך החליט שלא יאמר דבר שיהרוס את הרגע. "אני חושב שזה בעיקר בגלל שאתה לא היית שם איתי." בעוד שבמשפט הקודם שאמר, הוא השתדל להביט בכל דבר שלא היה עיניו של ג'ימין, הפעם יונגי לא הזיז את עיניו ממנו.

"עברנו הרבה דברים קשים מאז שנכנסנו לגיהינום הזה, אבל עברנו הכל ביחד, אני מניח שאפילו לא חשבתי על זה שאולי לא היה לי כל כך נורא בגלל שהיית לידי כל הזמן." הוא כחכח בגרונו כשקולו כמעט נשבר, ולעולם לא יודה שהיה צריך לבלוע ולהילחם בחיוך שכמעט הופיע על פניו למראה עיניו הנוצצות של ג'ימין. "מה שאני מנסה להגיד לך..." הוא נאנח שוב, כל הסיטואציה גרמה לראשו להסתובב מעט, הוא לא היה רגיל להרגיש כה לחוץ מאמירת משפט אחד בודד, אבל היה לו חשוב לעשות זאת כמו שצריך. "זה תודה, ג'ימין. החיים כאן מבאסים רצח, אבל הם קצת פחות מבאסים איתך." הוא סיים את דבריו, עיניו לא זזו אפילו מילימטר אחד מעיניו של ג'ימין, ושניהם יסכימו עם כך שיונגי מעולם לא דיבר כל כך הרבה בלי שבין דבריו יהיו גם קללות או מספר ביטויים מאיימים.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיונגי היה זה שדיבר, וג'ימין היה זה שלא מצא את המילים בפיו. "היונג..." הוא משך את הבחור הנבוך לחיבוק. "תודה." ג'ימין לחש באוזנו, הוא ידע כמה קשה היה לו, ובכנות, בשביל יונגי זאת הייתה המילה המושלמת והיחידה שג'ימין היה צריך לומר, זה כל מה שהיה לו חשוב. בתחילה יונגי מעט נרתע מהמגע, אך הצליח להביא את עצמו למצב שבו הרים את ידיו מצידי גופו, והניח אותן בעדינות על מותניו של ג'ימין. בדיוק אז הם יכלו לשמוע את קולם של השאר ממרחק, התזמון שלהם לא יכל להיות יותר טוב. הם עמדו מחובקים לעוד כמה שניות, מנצלים את היותם לגמרי לבדם כמה שיכלו.

בדקה הזו, הדקה שבה הם חיזקו את זרועותיהם על האחר ונצרו את הרגע שהיה כה מיוחד בשביל שניהם, עד שהחמישה האחרים הגיעו לחדר הסודי, יונגי חשב. הוא חשב על זמנו בצינוק, על מה שאמר לג'ימין ממש לפני רגע, על כך שזו בין הפעמים היחידות שהוא נפתח ללהקה וספציפית לבחור בזרועותיו, שעליו סמך קצת יותר בגלל סיבה שהוא בעצמו עוד לא ידע מה הייתה.

~

יונגי ישב על הרצפה כשגבו נשען על הקיר המלוכלך והזנוח של תא הצינוק. כבר שבועיים שהוא בקושי אכל כי סירב להכניס לפיו את הזוועות שהביאו להם לצינוק, הוא אמנם יכל לעמוד בתקופות הרעבה ארוכות, אך לא היה רגיל לכך. הוא היה תשוש. מאחר שכל השבעה היו באותו אגף, הזאבים עדיין יכלו לתקשר ביניהם בעזרת שמיעתם החדה, אך טאהיונג יכל רק לזרוק משפטים בלי היכולת לשמוע משוב. יונגי היה מגיב או מעיר על השיחה שהתנהלה ביניהם מדי פעם, למרות שברוב הפעמים העדיף לשתוק, הוא היה כה מדוכדך שאפילו לפתוח את פיו ולומר כמה מילים נראה כעבודה קשה מדי בשבילו.