The Pack | TAEKOOK

ᵗ ʰ ⁱ ʳ ᵗ ʸ ˢ ⁱ ˣ

יום המשפט החוזר

"אתה מוכן?" קיונג הון הביט בבחור לצידו דרך המראה הגדולה. בעזרת זוג ידיים רועדות, נאמג'ון סידר את החליפה שלבש. "שלוש שנים." הוא נאנח. ליבו פעם בכזו חוזקה שכבר חשש שיתעלף, ורגליו הרגישו כה חלשות שהיה בטוח שלא יצליחו לשאת עליהן את כובד גופו אם יזוז ממקומו. "היי, תסתכל עליי." לאחר ששם לב שעיניו של נאמג'ון רעדו בחוסר פוקוס, קיונג הון הסתובב כך שעמד מולו, ותפס אותו מכתפיו. "ג'ון-אה, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד את כל האמת כפי שהיא, בסדר?" הוא עיסה את כתפיו בניסיון להרגיע אותו. "כן טוב האמת לא עזרה לי במשפט הקודם." נאמג'ון נאנח פעם נוספת, הוא באמת חשב שעמד לאבד את הכרתו ממסיבת הטכנו שהלחץ ערך במוחו. "במשפט הקודם לא היה לך שום  דבר נגד דונג איל. נאמג'ון יש לנו גם את הצילומים וגם את הווידוי שלו-"

"שהשגנו בדרך לא חוקית. יכול להיות שזה לא יחזיק במשפט. הון, אם גם עכשיו יפסקו שאני אשם, אני חוזר לכלא והפעם גם לפי מיליון יותר זמן בגלל שברחתי בפעם הקודמת שהייתי שם. התנאים שלי יהיו יותר גרועים, וכל התדמית שלי בפנים תלך קיבינימט כי מה יחשבו עליי אחרי שהצלחתי לברוח ואז להיתפס שוב? ואם יכניסו אותי לכלא אחר הרבה יותר קשוח אז אני בכלל כבר נחשב למת. עדיף כבר שאני אהרוג את עצמי ואחסוך מעצמי את כל זה." נאמג'ון התהלך הלוך ושוב ברחבי חדר השירותים הגדול של בית המשפט. "נאמג'ון," קיונג הון קרא, אך במקום לקבל תגובה כלשהי מצד הבחור המוזכר, הוא רק המשיך לטבוע במחשבותיו ולהתהלך לכל כיוון. "קים נאמג'ון!" הוא הגביר מעט את טון קולו, מביט בשחור השיער ממשיך להתהלך ולתפוס בשערות ראשו, אך הפעם כשעיניו מורמות אליו במבט אבוד ומיואש. "אתה מתחרפן, תירגע." הוא צעד לכיוונו ותפס אותו מכתפיו פעם נוספת, מביט בנאמג'ון ממלמל לעצמו, "אה, מה אתה אומר," דרך הבעה צינית.

"תפסיק למצוא לעצמך עוד תירוצים להילחץ, גם אם הווידוי המוקלט לא יחזיק, הצילומים הם הוכחה מספיק גדולה בפני עצמה, לא סתם עירבתי את הדוד השוטר של סוהי." לעומת נער הזאב, קיונג הון היה רגוע לגמרי, אך בכל זאת הבחין בכך שעיניו של נאמג'ון טיילו לכל כיוון בחוסר שלווה. "נאמג'ון, רואים אותו שופך את הרעל לכוס. הוא גמור. תפסיק לדאוג. כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד את האמת, להיות רגוע, ותן לבית המשפט לעשות את השאר, בסדר?" הוא כל כך השתדל לעזור לפצצת הלחץ להירגע, ונראה שמאמציו לא היו לשווא, כי נאמג'ון באמת נראה שליו יותר. "בסדר, יהיה מה שיהיה. מקסימום אני אברח שוב." הוא נתן לצחקוק מעט מודאג לברוח מבין שפתיו היבשות, והעביר את לשונו עליהן בכדי להרטיב אותן מעט. "בוא נלך, המשפט תיכף מתחיל." קיונג הון נעמד מאחוריו, ודחף אותו מכתפיו מחוץ לחדר השירותים.

נאמג'ון התמקם בעמדתו, קיונג הון התיישב במקומו, וכך הם המתינו לשופט העליון שיכבד את החדר בנוכחותו ויתחיל במשפט. נאמג'ון הביט באנשים אשר סבבו אותו, חלק מעובדי המסעדה שהגיעו מתוך סקרנות על אף שאפילו לא הכירו אותו, ודוד היטורו אשר נוכחותו כה הרגיעה את ליבו הפועם של נאמג'ון. עיניו חיפשו בנואשות אחר הוריו, תקווה קטנה בליבו הבטיחה לו שלא יכול להיות שהם יישארו אדישים למשפט החוזר שלו, אך בכל זאת התאכזב- ורק אז עיניו נחתו על סון דונג איל. עד שהספיק להרגיע את עצביו, הוא הרגיש את כל גופו רותח מעצבים שוב. דונג איל הביט בו דרך עיניים ריקות, מבטו והבעת פניו היו ריקים מרגשות, אך לעומתו, נאמג'ון ירה עליו חצים מעיניו. רק במבטו, הוא נשבע לו שישלח אותו לבית הכלא גם אם חייו יהיו תלויים בכך, הוא עומד להשיג את נקמתו ויהי מה.