תיבת השקרים שלי

התקווה שהייתה שלי

כל העקבות הקודמות בשביל נדמו בשקט

אני כבר לא דורכת בתקווה שלי,
אני דורכת בהריסות שלה.
באשפה שלה.
תקווה הרוסה,מלאה בבוץ.
מותזת דם ועיוורון.
כולם ממהרים ודורכים עליה.
טוענים כמה היא לא חשובה.
למרות שהיא כה מחבקת,
תקווה כה קטנה,במה היא מועילה?
הם דורכים עליה,משמידים אותה,שרופים אותה,פוצעים אותה,אבל היא נשארת.
למרות שהיא כה מוכתמת.
אני שואלת מתי כולם איבדו את השפיות?
מתי זה קרה שכולם החליטו להתעלם ממי שהם,
לשנוא מאיפה הם באו,לתכנן לאן הם ילכו ומתי הם ימותו.
אני תוהה לעצמי מתי יבוא מישהו,
לפחות אחד
שיבחר בדרך הנכונה וינקה את התקווה המלוכלכת והמגואלת בדם.
התקווה הזאת שלי, לעולם לא תיהיה התקווה של אלה שהשחיתו אותה.

תזכרו את זה,
את הכעס שבוער בתוכי.
כי אתם אלה שליכלכו אותה,
ואתם אלה שינקו אותה עם הסליחה שלכם.