תיבת השקרים שלי

כשהחלום הוא מציאות מפחידה

"אני לא מצליח ,אוקיי?" מילותיו התפצחו בערפל הסמיך שאפף את שניהם.
הוא הידק את ידיו אל ראשו ובילגן את שערו כמשוגע.
הוא איבד את זה לגמרי מאז הפעם ההיא.
כל המילים נשאבו אל התהום בלילה שהבהירו לו את המצב.זה מה ששבר אותו.

"מה אתה לא מצליח?מה כל כך קשה?" עיניים גדולות חומות ומלאות דמעות ליטפו את ליבו וסדקו אותו עוד יותר ממה שהיה.
זה הקסם שלה,את זה הוא כבר ידע.

הכוכבים זהרו כתקווה מהפנטת וחודרת,
הרוח נשבה בין שני גופם הקטנים ואיימה להפיל אחד מהם כמו דומינו.

"את באמת שואלת את זה?"
הנער מילמל לעצמו כמה מילים בכעס והכל התרחבש לו.
כל מילה שעלתה בראשו ואמר אותה במציאות הפכה לגימגום חירשי.

הנערה רעדה ושפתיה קפצו.
עינייה מיצמצו והיא התנשפה.
נשימה,ואז נשיפה.

"זו לא אשמתך" היא חייכה בעדינות והוא רצה לגמוע את חיוכה,לעטוף אותה,לצחוק איתה,לדבר איתה עוד,ללטף אותה ולהחזיק אותה חזק.
רק עוד רגע.רק עוד דקה.
עוד שניה לפחות?

"אני לא יכול לכתוב יותר.אין לי על מה,אני כבר לא רואה בשום דבר יתרון,אין בי רגש,אין בי את האהבה הזאת יותר!"הוא צרח הכי חזק שהוא יכול כדי שהיא תשמע טוב טוב מה הוא אומר.

"הייתי רוצה שתשארי קצת יותר לפעמים.."
הוא ליחשש בלי גימגומים ובכה.
דמעה ועוד דמעה נפלה,
אך היא אמרה מה שאמרה.

"אני כבר לא פה,איתך"

הרוח נשבה,הזיכרונות עפו יחדה,
והיא נעלמה.