תיבת השקרים שלי

מטרייה כחולה

הייתה זו ילדה.
נערה בגילה,לא תיארתי לעצמי שכמוהה עוד אמצא.
אך הנה,סופיל'ה..
הוכחתי לעצמי אחרת,ואולי זה כי אני פשוט מתגעגע אלייך כל כך,שראשי כבר הוזה בדמיוני,במבטי העצוב ,על כל ילדה,נערה בגילך עם ספר ביד.

את החיים טענתי שהשארתי מאחורייך הרחק איפה שעזבת אותי ,ברגע ההוא הנשמה שלי נחרבה.
איך אבא מסוגל לחיות בלי הילדים שלו?
זה מה שהופך אותו לביטוי,לשם,לעצם הזה 'אבא'.

את המילה הזאת כבר לא שמעתי הרבה זמן..

לפעמים הייתי מדמיין אותך יושבת לבדך על איזה ספסל כשהגשם יורד והמטרייה הכחולה כרוכה בין אצבעותייך,ואת היית מחייכת ומרימה את ראשך,מסתכלת איך כל טיפה על המטריה נופלת אל הקרקע ומתנפצת.

ואולי זה רק הציפייה לשמוע שוב את הקול שלך,
לראות את המבט שלך,לדעת שאת כאן.

כשראיתי באותו יום ילדה יושבת על ספסל עם מטריה כחולה וספר ביד העיניים שלי נפערו והתחלתי לרעוד.ממש כמו בחלום שלי.בשיגעון שלי.

צעדתי אל עבר הילדה ונעצרתי כשהרימה את מבטה.

בהבנתי,סופי,קיוויתי,אך בתוך תוכי כבר ידעתי
שאותך לא אפגוש בחיים האלה עוד,
בתי היקרה .

אני כל כך מתגעגע..