תיבת השקרים שלי

כמה אני אוהבת את הפרחים כך שונאת

אנשים אנשים יש להם תמיד איזה נשק בכיסים.
הם שולפים,
מכריעים,
מנצחים.

אנשים הם מכוערים,לפעמים.

אנשים אנשים ,עם לב טוב אבל סכין חדה.
זה לא עוד רקמה של סיפור אהבה.

דמעות קרירות וידיים קפואות,
שרק רוצות לחמם,רק רוצות להיות יותר טובות.
שכבות עבות מטפסות על הלב,
והוא שוב מצטמק,מתרחק .

הידיים מתקרבות,רוצות ללטף בחום את לב האדם.

אבל הנה בא מישהו ונושף עליהן ,
והן נשברות מתקפלות וקופאות.
כמו מגדל קלפים שמתרסק אל הקרקע.

אני יושבת בצד ושותקת כמו שתמיד עשיתי.
רואה את האנשים בשחור לבן משחיתים אחד השני בסכינים,פוגעים,רוצחים, מתיזים דם קר על אחד השולחנות.
והלב שלי פתאום כואב ומתרסק,
נופל נפילה חופשית למרחב החשוך האינסופי ואני מתחילה לשאול את עצמי שוב ושוב,למה?

אנשים אנשים,
הם חושבים שהם יודעים הכל ונותנים לעצמם לא לראות כלום חוץ מאדום.
הם לא יעצרו,לא ידעכו,רק אחרי שיסיימו ויכוח אשר בו כביכול ניצחו,הם יניחו את החרב עם הלב המדמם,
ויעזבו בטריקה.

אנשים עם לב טוב אבל עיניים חסרות צבע,
אנשים שכאלה,בהם אני רק צופה ,
אלה שמכירים את חצי הכוס ,
ואני צופה וצופה,
מכירה את הכוס המלאה,ובוכה.

כשיחזרו לעיניהם שלל הצבעים ויבינו כמה הם טועים,הם יפתחו את הדלת בשקט ויבקשו סליחה אל האדם.
רק שבמקום אדם,
הם יפנו אל חלל שקט אשר לא נמצא בו דבר מלבד האינסוף.

כמה אני אוהבת את האנשים,כך שונאת.